זה אפשרי. 19/5/2019

היי,

בפוסטים שלי אני משתפת הרבה בדברים שאני עוברת בחיים, בתחושות, ברגשות, בלקחים שאני מפיקה ואני מרשה לעצמי גם לתת לאחרים נקודות מבט שונות על דברים יומיומיים.

אני פחות מדברת על הדרך שאני עוברת, על הקשיים, האתגרים, הבכי וההתמודדות.

אני רוצה לדבר על זה היום.

בחודש האחרון עמדתי להתייאש, חשבתי שהחלום שלי להתפרנס מכתיבה עומד למות, הגדרתי את עצמי בתור כישלון.

יודעים כמה קשה להסתובב בעולם הזה כשאתם מרגישים כישלון? כמה קשה להרים את הראש ולהמשיך?


למה הגדרתי את עצמי ככישלון?

תכלס אין לי סיבה. 

לפני שהוצאתי לאור את הספר הראשון מישהו שאל אותי כמה ספרים יהוו מבחינתי הצלחה? זרקתי לו מספר - כמה אלפים.

אין מאחורי המספר הזה כלום, זה הרבה מעבר לנקודת החזר ההשקעה על הספר, זה לא משקף רווח מסוים שרציתי להגיע אליו, אין לי מושג למה החלטתי על המספר הזה, בעיקר אין לי מושג למה הגדרתי לו יעד כמותי כהצלחה?

השאלה הבאה שלו הייתה - ואם לא תמכרי את המספר הזה, עדיין תוציאי לאור את הספר השני?

עניתי ללא היסוס כהרגלי - כן.

הוא הרים גבה, קצת צחק עליי ואמר לי שאין בזה הגיון, להמשיך לכתוב, להשקיע כסף משלי, לקחת סיכון בידיעה מוחלטת שאני לא אמכור את אותו המספר.


אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מונעת מכסף, אני לא מקבלת החלטות רק כדי להרוויח יותר, עושר מבחינתי הוא הרבה מעבר לכסף. עזבתי משרה בכירה (פעמיים!) שהרווחתי בה הרבה הרבה וללא סיכון מצידי, סירבתי להצעות עבודה ובכלל... עזבתי הרבה דברים שקשורים בכסף.

וכן, כתבתי את הספר השני מיד עם צאתו של הראשון מהרבה סיבות.

האחת - כי רציתי.

השנייה - כי צריך. התחייבתי בפני הקוראים שהשקיעו מכספם וזמנם לרכוש ולקרוא את החלק הראשון שמסתיים במתח מעצבן.

השלישית - כי זה החלום שלי.

הרביעית - כי אני יכולה.

החמישית - כי זה מה שאני.


את היעד הגבוה שהצבתי לספר הראשון עברתי כבר מזמן, גם השני שיצא לפני חודש עוד מעט יגיע לשם.

אז למה עמדתי להתייאש?

כי בדרך שיניתי את נקודת ההתייחסות שלי, את ההגדרה שנתתי להצלחה ואת החלומות, המטרות והיעדים שלי.

התאהבתי בכתיבה כל כך שהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות וממנה אני רוצה להתפרנס ולהתקיים כבר היום.

וזה לא שהתנאים בחיי מאפשרים לי עכשיו להשיג הכול. נקודת המוצא שלי היא שאני גרושה, חד הורית, ללא מזונות, גם ללא ביטוח לאומי ואני צריכה לדאוג לשלושה ילדים בזמן שאני רצה אחרי החלום שלי. 

ומצד שני, הצלחה לא מגיעה בלילה, היא דורשת אורך רוח וסבלנות. הרבה סבלנות.

אם הייתי לבד לא הייתה לי בעיה בכלל, הייתי מתקפלת בחזרה לבית הוריי, חיה על חשבונם כמה זמן עד שאצליח. אם הייתי נשואה היה לי גב כלכלי ותמיכה. 

אבל אין לי את כול אלה.

יש לי רק את עצמי, ילדים וחלום.

ובחודש האחרון סיפרתי לעצמי מציאות קשה. כן, סיפרתי לעצמי, כי מה זאת מציאות אם לא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?

שאלתי את עצמי "למה היא לא קוראת את הספר שלי? למה היא רק אומרת שתעשה את זה? למה אין התנפלות של אלפי קוראות בשבוע? למה ולמה ולמה? כנראה שאני לא מספיק טובה, שאני לא מספיק מעניינת, שאני לא אצליח.

סיפרתי לעצמי שאין לי סיכוי, שהחיים סוגרים עליי ושכדאי לי להחזיר את החלום הזה למדף שהיה בו קודם ולדאוג שלילדים שלי יהיו קורת גג, אוכל על השולחן ועניין.


מכירים את התנועה הזאת שילדים עושים כשהם לא רוצים לעשות משהו? הם מושכים בכתפיים שלהם למעלה ומחמיצים פנים.

עכשיו דמיינו אותי מושכת את הכתפיים למעלה, משלבת ידיים ובוכה.

לא רוצה לוותר על החלום הזה.

לא רוצה להרים ידיים.

רוצה למצוא דרך.

רוצה להגשים את החלום.

רוצה לעשות מה שטוב לי.

יש לי את עצמי, וילדים, וחלום, ומשפחה, ובן זוג, ואהבה, וזה המון.

אני באמת מאמינה שיש לי כישרון ושאני יכולה.


יודעים מה? 

זה קשה. 

זה אפשרי אבל זה קשה.

זה אפשרי, זה קשה אבל זה דורש זמן ואורך רוח - להצליח בין רגע לוקח כמה שנים.

פעם כשהייתי חולה ולא ידעתי כמה זמן נותר לי לא הייתה לי גם הרבה סבלנות, התחלתי לרצות הכול מיד ועכשיו כי אולי לא אספיק.

אבל אני חיה. אז סבלנות. לנשום.


אז כאן אני עומדת עכשיו. 

לא מוותרת, לא מרימה ידיים, מרימה את הראש ומוצאת את הדרך.

אני לא מתכוונת להפסיק לכתוב.

ויש לי תכנית כיצד לעשות את זה.


עדכונים בקרוב.

שיהיה שבוע מדהים, מירב :)