צעדים קטנים 4/6/2019

בטיפול הכימותרפי הראשון שלי נפלתי למיטה ולא יכולתי לצאת ממנה במשך ארבעה ימים, למעט לחדר השירותים כדי להקיא את נשמתי. לא יכולתי לאכול כלום, לא יכולתי לגעת בשום דבר קר, לא יכולתי לדרוך על כפות הרגליים.
כשהדסי התקשרה אליי אפילו לא יכולתי לדבר איתה.
"היי מירבוש, איך את?" היא שלחה לי הודעה.
"לא משהו" זה כול מה שיכולתי לענות.
"זה יום קשה. רק תקומי מחר בבוקר, רק תחזיקי את הראש מעל המים" היא ענתה.

כמה ימים לאחר מכן שוב.
"מירבוש איך את?"
"קצת יותר טוב עכשיו. הלכתי אפילו לאחותי לשבועות ואכלתי" הייתי ממש גאה בעצמי שאכלתי חתיכת אבטיח וכמה ענבים.
"יופי, איזו התאוששות מהירה" היא עודדה.

ביום העשירי אושפזתי בבית חולים בבידוד עם חיידק עמיד, מערכת חיסון נמוכה, חום, הקאות ועוד כל מיני דברים נחמדים.
"הדסי, אני לא יודעת איך אני אעבור עוד 7 טיפולים כאלה, אני לא יכולה" בכיתי לה.
יום למחרת כבר הרגשתי טוב יותר.
"כאילו קרה לי נס בלילה, אני מרגישה טוב יותר" כתבתי לה בהתכתבות הרגילה שלנו.

בטיפול הבא הכול חזר על עצמו בעוצמה כפולה, שוב חיידק, שוב אשפוז בבידוד בבית חולים, שוב למטה.
"מירבוש התקשרתי, רציתי לבוא לבקר אבל כשלא ענית לי, הבנתי את הרמז" היא הוסיפה סמיילי קורץ בסוף.
"כן, אני ממש לא להיט. לא כיף להיות איתי" כתבתי לה.
"אני אוהבת אותך גם בגירסת הלא-להיט שלך" היא כתבה ואני צחקתי.
"הדסי, עוד 6 טיפולים. איך אני אעשה את זה?"
"כל יום שעובר מקדם אותך לעבר היעד" היא אמרה לי את המשפט ששינה את הדרך בה חשבתי.
וכל זה נכתב כשהדסי בעצמה עברה תקופה קשה.

היא נתנה לי מתנה.

כי מאותו הרגע החלטתי לשרוד כל יום ביומו.
קמתי בבוקר? אמרתי תודה.
הצלחתי לאכול? תודה.
הצלחתי לישון? תודה.
ראיתי טלוויזיה? תודה.
עוד טיפול עבר? תודה.
ועוד טיפול? תודה.

חגגתי כל יום ופינקתי את עצמי בכל טיפול במתנה - חופשה באילת, טיפול פנים, מניקור ודברים קטנים ששימחו אותי.
דברים קטנים כמו קפה בבוקר, כמו פלאפל בצהריים, כמו ספר, כמו טיול בשבת, כמו להתנדנד עם נטלי בגינה.
דברים קטנים, חגיגות קטנות לצעדים קטנים.
ברגע שהיעד השתנה מ"לנצח את המוות" ל"לחגוג את החיים", ההתמודדות נהייתה אפשרית.

צעדים קטנים.
כי אני לא יודעת אם אצליח לעבור את ההר הזה שניצב מולי. אבל אני בטוחה שאני אצליח לעלות את המדרגה הראשונה.
כי אני לא יודעת אם אצליח לבנות את הקיר הכי חזק והכי גדול. אבל אני בטוחה שאני יכולה להניח לבנה אחת קטנה בצורה הכי ישרה והכי טובה.
כי אני לא יודעת אם אצליח להוריד את ה-5 קילו האלה שמפריעים לי, או ה-10, או ה-20. אבל אני בטוחה שאני יכולה להסתדר עם נשנוש אחד פחות ביום.

יש לי בעיה עם דברים גדולים.
אבל צעדים קטנים? זה אני בטוח יכולה.
ובצעדים קטנים מטפסים על הרים גדולים.