כיפורולדת 9/10/2019

זה היה יום הכיפור הראשון מאז שאני זוכרת את עצמי שהיה לי זמן לבד. כשהייתי קטנה זה היה עם ההורים, אחר כך עם חברות, אחר כך עם הבעל והילדים והמשפחה.
זה משהו שמאפיין את החיים שלי - אף פעם לא הייתי לבד.

בכיפור הראשון אחרי שהחלמתי חוויתי משבר מאוד עמוק, כזה שגרם לי להתפרק בזרועותיה של אמא של אחד הילדים בכיתה של הבן שלי. בעקבותיו, פחות או יותר, החלטתי לשנות שוב את סיפור חיי ולהתגרש.

בכיפור שנה לאחר מכן כבר הייתי בתחילתה של זוגיות חדשה ועדיין כל אחד היה במקום שלו עם המשפחה והילדים.

הכיפור השנה היה מאוד שונה ומוזר.

נתחיל עם זה שאת הלילה לפניו ביליתי בבית חולים עם אמא שלי שבדיוק עברה ניתוח שהציל את חייה. שוב נתקלנו באותה השגחה עליונה וצירופי מקרים בלתי נתפסים שהסבו את תשומת הלב למעלה.
וזה מצחיק, כי לה ולי יש מנהג - אני מתקשרת אליה בכל יום הולדת שלי ב-21:45 בדיוק כדי לברך אותה על הולדתי, הרי היא זאת שעבדה קשה. הפעם כשהתקשרתי, היא שכבה בבית החולים, כאילו המתינה לי.

את כיפור השנה לא העברתי בבית וגם לא עם הילדים או עם המשפחה שלי. את כיפור השנה צמתי עם הנכס שלי בקריות, רק הוא ואני, במקום בו נולדנו וגדלנו, במקום בו אני מרגישה בבית.
לשעה אחת בערב כיפור גם נשארתי במקום שלו, לבדי.
לבד אבל כל כך לא לבד.
בפעם הראשונה בחיים שלי לא יצאתי לשום מקום, לא טיילתי עם אחרים והשקעתי זמן בעצמי.
אני אוהבת את הלבד שלי.
אני עושה עבודה מדהימה כשאני עם עצמי.
וכמה כיף כשהוא חזר הביתה, לבית שלו, אליי.

ובתוך זה חגגתי יום הולדת, בבוקר איתו ובערב עם הילדים. אמא שלי חזרה היום הביתה. בריאה.
המשפחה שלי קרובה.
ואתם, חברות וחברים יקרים, הרעפתם עליי ברכות ואיחולים.

יש לי כל כך הרבה דברים לומר עליהם תודה, לא להשליך ממני כלום, לא לבקש סליחה ולא לסלוח.
אני מעדיפה לראות את מה שיש ופשוט לשמוח.

שיהיה סוף שבוע מקסים.