אני חיה. גם אתם. 24/10/2019

אני הייתי הבדיחה הגדולה ביותר של אלוהים.

יום אחד אני אנהל עסק גדול.
יום אחד אני אהפוך לשותפה.
יום אחד הילדים יהיו גדולים ואני אתחיל לחיות.
יום אחד אני אתגרש ואהיה חופשיה.

אנשים רבים חושבים שיש להם עוד הרבה זמן לתכנן תוכניות ואין להם מושג שמחר יקרה להם משהו פתאומי.
לדוגמה, הם יאובחנו עם סרטן.
כמוני.

אבל הזמן טס. הוא לא עוצר ולא מחכה, אף פעם.

לא כולם מכירים את הסיפור המלא שלי. מרבית האנשים מכירים את "הסופרת" שכותבת על החיים המאתגרים שלה.

לא הרבה יודעים שעד גיל 41 חייתי חיים נורמטיביים למדי. בגרות, צבא, תואר ראשון, חתונה, שני ילדים, תואר שני, קריירה בכירה וילדה שלישית.

מרבית האנשים חושבים שהסרטן גרם לי לשנות את חיי ולהתחיל לכתוב.

לא.

בשנת 2016 נדמה שהייתי בשיא. עמדתי להגשים חלום שעבדתי קשה עבורו - להפוך להיות השותפה השלישית במשרד בו עבדתי.
אבל דווקא אז, כשלכל העולם נראה שאני בפסגה, הייתי בתהום. אחרי הלידה חזרתי מהר מאוד לעבוד, כשבמקביל גידלתי תינוקת סביב השעון והתמודדתי עם משבר ממושך בנישואיי. בבית הייתי עייפה ולחוצה מהעבודה ובעבודה עייפה מהבית, לחוצה מדד-ליינים ורוצה להוכיח שאני יכולה לעשות הכול, גם וגם.
ברקע, אני עוד לא יודעת את זה, אבל הסרטן כבר ביסס את עמדתו. הרגשתי נטולת אנרגיות ומרוקנת נפשית.

אהבתי את העבודה שלי אבל שבעתי מהדרך בה אני חיה את חיי. כל חלק בי צעק "שינוי".
ביום שעשיתי את הצעד הראשון והודעתי על ההתפטרות הונחה הצעת השותפות והמנכ"לות על השולחן.

החלום עמד להתגשם. ההצעה היתה מפתה.
אבל זה היה מאוחר מדי.

קול פנימי עמוק מאוד דחף אותי להמשיך בדרך החדשה, שהייתה למעשה שום דבר וכלום אחד גדול.
עזבתי כשאין לי מושג מה אני הולכת לעשות.

ואז התחלתי לכתוב. בלי סדנאות כתיבה, בלי ללמוד ובלי הבנה. פשוט התיישבתי והתחלתי לכתוב.

בדיוק כשסיימתי לכתוב את "אהבה בחקירה" והייתי מרוצה - גיליתי שאני חולה. טוויסט בעלילה.
מאיפה זה נפל עליי? בדיוק כשהחלטתי לשנות.
שוק, הלם ובעיקר עצב עטפו אותי מכל הכיוונים, בין היתר בגלל האפשרות שהחיים עומדים להיפסק עבורי מבלי שהספקתי כלום מכל מה שתכננתי לעשות יום אחד.

היום, בדיעבד, אני מלאת תודה לאותו קול שנתן לי כוח לעמוד בהחלטה שלי. זאת הייתי אני. אמרתי "לא" להצעה למרות שהיו אנשים, קרובים מאוד, שחשבו שאני קצת משוגעת וכאלה שלא האמינו בי.

בלי ההחלטה הזאת, אולי לא הייתי מקשיבה לגוף שלי, אולי הייתי מוותרת על רופאים ובדיקות, אולי הייתי דוחה דברים, אולי הייתי מאשימה את הסטרס והמצב האישי שלי, אולי לא היה לי זמן להתעקש ולעבור את בדיקת הקולונוסקופיה, אולי לא הייתי כאן היום.

לפני שלוש שנים התפטרתי.
לפני שלוש שנים התחלתי לנפץ תבניות ומוסכמות שגדלתי לפיהם.
לפני שלוש שנים העמדתי את עצמי, את מה שאני מאמינה בו ואת הרצון שלי לפני מה שמישהו אחר אמר לי.
לפני שלוש שנים עשיתי את הצעד הראשון.
לפני שלוש שנים בחרתי בכאן ועכשיו על פני יום אחד.

כבר שלוש שנים אני לומדת את המשמעות האמיתית של החיים.

החיים הם לפעמים למעלה ולפעמים למטה.
הם יכולים להיות מרגשים, יפים וחזקים ורגע אחר כך קשיחים, מכאיבים ועצובים.

לא טוב לכם בעבודה? רבתם עם הילדים? עם בן הזוג? קשה לכם? אתם מרחמים על עצמכם?
למי זה לא קורה? כשזה קורה לי, אני לוקחת כמה דקות למסיבת הרחמים העצמיים ואז חוזרת לחגוג את החיים.
אני טופחת לעצמי על השכם כי אני מתמודדת ואני עדיין כאן.
יש אנשים אחרים שמתמודדים עם דברים קשים יותר משלי. תמיד.
יש אנשים שכבר לא כאן.

היום יש לי סיכוי לעשות משהו גדול, להשקיע בעצמי, להסתכן, להתאהב, לעזור לאחרים ולהשאיר חותם בעולם הזה. לפני שלוש שנים החלטתי שאני מוכנה לפחד, להעז, להיאבק, להיכשל ולהיפגע כחלק מהחיים שאני רוצה.
זאת הדרך היחידה להצלחה. זאת ההצלחה.

אין דבר גדול יותר מלחיות.
כל עוד אני נושמת, יש לי הזדמנות לעשות ולשנות.
ברגע שהחיים נגמרים, אי אפשר לחזור ולנסות.