ממה אתם מפחדים? 24/3/2019

מירב, אני מפחדת שיש לי...
מירב, אני לא יודע מה אעשה אם...

בעקבות הפוסט שפרסמתי על סרטן המעי הגס קיבלתי כמה וכמה פניות מאנשים שמפחדים מהבדיקה, מתוצאותיה וגם כאלה שבאופן כללי מפחדים מהמחלה.
אז לא, אתם לא מפחדים.
אתם מתמודדים עם משהו אחר שניתן לנצח אותו - חרדה.
פחד הוא לא חרדה. למעשה, יש הבדל גדול מאוד בין שניהם.
פחד זה מנגנון הישרדותי ישן שנגרם מסכנה ממשית שמתרחשת - רכב שמתקרב אליכם במהירות, תקלה במטוס, נחש שמסתובב ליד הרגל שלכם ברגע זה ותשובה חיובית שיש לי סרטן.
חרדה היא מחשבה שאולי יקרה לכם משהו בעתיד ולא תצליחו להתגבר עליו - אם תעשו תאונה, אם המטוס יתרסק, אם ינשך אתכם נחש ואם יגידו לי שאני חולה בסרטן.
אם ואם ואם. וה"אם" הזה משתק ומשבש את ההתנהלות היומיומית.

וזה מוזר, כי אם תחשבו על זה - הדבר הזה ממנו אתם חרדים לא באמת קיים ולמרות זאת אתם מתנהגים עכשיו כאילו הוא כן.
חרדה זה בעצם להמציא אינסוף תסריטים, סיפורים ותרחישים למשהו שלא קרה ולהיכנס ל"לופ" שקשה לצאת ממנו. ברוב המקרים, אתם ממש לא שמחים להיות במצב הזה אז אתם מחפשים דרכים לצאת ממנו. אתם צמאים לידע, אתם נהיים רופאים מומחים, מתייעצים ומתמכרים לד"ר גוגל, מחפשים דוגמאות ומדברים עם אנשים שעברו את מה שאתם חושבים שצפוי לכם כדי לקבל מהם חיזוקים וכוח.
אבל הידע הזה מוסיף לכם עוד אופציות ותסריטים וכך אתם נשאבים לתוך מערבולת שאין ממנה מוצא. אתם כל כך בפנים שאתם כבר בטוחים שיש לכם את הדבר הזה ואז הגוף אוטומטית מגייס את כל המשאבים כדי להילחם בסכנה - אתם לא ישנים טוב בלילה, יש לכם כאבי ראש, אתם עייפים, יש לכם סחרחורת, כואבת לכם הבטן, הלב דופק, קשה לכם לנשום ולא בא לכם לעשות כלום.

אני רוצה להציע משהו.
זה עבד לי כשהייתי במקום הזה וחשבתי שיש לי סרטן. גם אני קראתי המון בגוגל, חיפשתי מקרים מכול העולם עם התסמינים המדויקים שחוויתי, חיפשתי סיפורים של שורדים והכנסתי את עצמי לסטטיסטיקות ולסטרס מיותר.
ואז אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להמשיך ככה והחלטתי להשתמש בדבר הנפלא שיש לי מעל הכתפיים.
מה עשיתי? ניתקתי את השכל מהרגש שלי וחשבתי על הכול באופן מאוד קר ורציונלי.
שאלתי את עצמי כמה שאלות.
*אמרו לי שאני חולה? לא.
*אני עושה הכול כדי לברר אם אני חולה? כן.
*מה אני מרוויחה מההתעסקות הזאת בחרדה? כלום.
*מה אני מפסידה? זמן ואיכות חיים. אני לא ישנה טוב, אני לא נהנית מזמן משפחה, אני לא מחייכת, אני לא מצליחה להתרכז בדברים שעושים לי טוב.
*מה אני אחשוב על כל זה אחרי שיבדקו אותי ויגידו לי שאין לי כלום? איזה מטומטמת הייתי.
*והשאלה הכי קשה - מה אעשה אם יגידו לי אחרי הבדיקה שאני חולה? הגעתי למסקנה שאני אומר תודה שעשיתי הכל כדי לגלות בזמן ואני אתמודד ואלחם להציל את החיים שלי.

ואז הבנתי שכרגע אני לא צריכה להילחם בכלום, כי אף אחד לא אמר לי שיש לי משהו. אז לא חבל על מה שאני מפסידה?


אני יודעת, אתם תגידו שזה רק נשמע קל.
זה לא קל. אבל זה אפשרי.
הייתי שם, אז אני יודעת על מה אני מדברת.
כשישבתי עם בעלי אז בגינה והקראתי לו שוב ושוב את התסמינים של המחלה הרגשתי את הסטרס הזה עוטף אותי ורוצה לשלוח אותי למיטה לישון כדי שזה יעבור או לסירוגין לחפש עוד דוגמאות בגוגל למקרים כמוני שלא היה להם כלום.
זה קרה שוב ושוב.
ובכל חיפוש שעשיתי מצאתי מידע שהרגיע אבל מצאתי גם מידע שהעלה דברים חדשים. אני יודעת שבזמני אי-וודאות אנחנו צמאים לידע כי ככה אנחנו מרגישים שאנחנו בשליטה.
אבל הרעיון שאם אני אמצא יותר מקרים כמו שלי שהתגלו ככלום מאשר שהתגלו כמחלות אמיתיות ובגלל זה אצליח להרגיע את עצמי שאין לי כלום הוא מטופש. זה כמו שאני אמלא טופס לוטו ואני אבחר במספרים שיצאו הכי הרבה פעמים בעבר ואהיה בטוחה שאזכה הפעם.
זה הרגש, ההתלהבות והלהט שאתם מניחים להם להשתלט עליכם אבל אין בכך שום דבר נכון.

להפסיק להיות חרדים לגבי משהו זאת עבודה קשה. מאוד.
זה אומר שבכל פעם שהמחשבה מתחילה להשתלט עליכם, אתם צריכים לגייס ולשלוח את השכל להילחם בה.
השכל הוא זה שיכול להפסיק אותה.
השכל הוא זה שיגרום לכם לקום מהמיטה, מהכיסא או מהמחשב ולצאת להליכה או לצפות בטלוויזיה או להתעסק במשהו בעבודה במקום לשבת ולרחם על עצמכם על משהו שהרגש המציא ושלא קיים.
השכל הוא זה שיגיד לכם "רוצים לוודא שאין לכם כלום? לכו ותדאגו להיבדק, למרות שאתם חוששים ממנה, לכו תעשו, לכו תדרשו את מה שהשכל אמר לכם שאתם צריכים".
השכל, לא הרגש.

גם עכשיו שואלים אותי "את לא מפחדת שהסרטן יחזור?"
לא. אני לא מפחדת כי זה לא חזר ועד שלא יגידו לי שזה חזר אני לא מתכוונת לרחם על עצמי כאילו זה כן. אני עושה את הבדיקות והביקורות אבל אני גם מחייכת ונהנית מהחיים. אחרת מה הטעם?