לצאת מאזור הנוחות 14/2/2019

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד (כמעט) לא יודע עליי - הייתה תקופה בחיי, תקופה ארוכה של 5 שנים, שלא נהגתי, לא הייתי מסוגלת להיכנס לרכב ולנהוג.
עכשיו, אני חולת הגה, היה לי חבר מכונאי, בעל שאהב מכוניות ואני, מאז שקיבלתי רישיון הייתי צמודה לגלגלים, אפילו עבדתי כמה שנים באוטו-דיפו אחרי הצבא.
ועדיין, פחות או יותר בשנת 2001 העדפתי שלא לנהוג. אני יכולה לספר לכם הרבה סיפורים למה זה קרה, סיפורים כמו שמישהו חתך אותי בכביש וכמעט נכנס בי, או כמו שאני רגישה ופרפקציוניסטית שחשוב לה לא לעשות טעויות, גם על הכביש, ויותר מכך חשוב לי מה אנשים חושבים עליי כשאני עושה טעויות, או שהיו אנשים בחיי שדאגו לומר לי כל פעם כמה שאני לא יודעת לנהוג ושרצו שלא אנהג כדי שאהיה תלויה בהם או אפילו שכנראה מישהו למעלה כנראה לא רוצה שאנהג וברגע שהוא ירצה הוא יודיע לי.
יאפ, אני יכולה להמציא הרבה סיפורים כאלה, וכולם יהיו נכונים אבל האמת היא שפשוט לא רציתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתמודד. אז נתתי לו לנהוג (זה נוח), נתתי לו להסיע אותי בבוקר לצומת ומשם הייתי לוקחת מונית שירות לעבודה (זה נוח), וככה זה התחיל... מהר מאוד בכלל לא חשבתי שאני מסוגלת לנהוג. הנוחות הזו הגבילה אותי מאוד כי כבר לא יכולתי להיות עצמאית, לא יכולתי לחשוב על קידום בקריירה שכרוך גם בנסיעות ובקבלת רכב, לא יכולתי לנסוע ולהיפגש עם חברות, לא יכולתי לעשות כמעט כלום. סגרתי את עצמי וזה הפריע לי אבל סיפרתי לעצמי יופי של סיפורים.
עד שיום אחד פשוט נמאס לי. כשהייתי בהריון עם יולי, בשנת 2006, הבנתי שאני רוצה לשנות משהו בחיים שלי (איך זה תמיד קורה תמיד סביב ההריונות שלי?), ורציתי ללמוד קואצ'ינג בטכניון, משהו שהיה עדיין חדש בארץ. וכדי להגיע לשם הייתי צריכה לחזור לנהוג. אז ישבתי עם עצמי, עצמתי עיניים ודמיינתי, אמרתי לעצמי "ממה את מפחדת? מה זה הסיפורים האלה שאת ממציאה בראש שלך? את רוצה להישאר ככה כל החיים שלך? את רוצה שאבא שלך או בעלך יסיעו אותך לכל מקום? את רוצה להישאר תקועה? את לא רוצה להתקדם?
ואז הבנתי מה אני הולכת לעשות.
קודם כל נרשמתי ללימודים.
אחר כך הודעתי לבעלי שאני צריכה את הרכב בימים הספציפיים האלה.
אחר כך נכנסתי לרכב, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי - סעי. סעי לאט, אם תיתקלי בבעיה או בפחד פשוט תעצרי רגע בצד ותמשיכי עוד קטע. עוד קטע ועוד קטע.
אחר כך התחלתי לנסוע.
ומאז לא הפסקתי. אפילו לא הייתי צריכה לעצור בצד, פתחתי את החלון ונשמתי את אוויר החופש והעצמאות והייתי גאה בעצמי. כמובן שהיה מישהו שניסה לקחת את השמחה הזו ממני וניסה להחזיר אותי למצב הנוח והישן, אבל זה כבר לא היה אני.
הסיפור היותר יפה הוא ששנתיים לאחר מכן התחלתי לעבוד בחברת ייעוץ שמתמחה בנדל"ן והייתי צריכה לנסוע בכל הארץ, לכל מקום ולכל חור, כמעט כל יום. וגם כאן הייתי צריכה להתמודד עם השדים שלי, שלא יחזרו. יכולתי לברוח בחזרה לאזור הנוחות שלי, אבל בחרתי שלא לעשות את זה כי ידעתי כמה ההתדרדרות יכולה להיות מהירה ולאן היא תוביל אותי.
אז נסעתי והתמודדתי, בכלל לא ניהלתי משא ומתן עם עצמי, אין תירוצים. פשוט עושים.
עכשיו יקפצו כל אלה שעבדו איתי ונסעו איתי וישאלו אותי אם אני רצינית? כי אף אחד לא יכול להאמין שאני, בצורה שאני נוהגת, התמודדתי עם הפחד או עם אזור הנוחות הזה.
אגב, הפחדים האלה לא קיימים בי יותר, אפילו לא במינון הנמוך ביותר, כמו גם שאין בי חשש שאני אקלע למקום הנוח הזה שוב, פשוט כי החלטתי לא לוותר לעצמי ולעשות דברים שלא נוחים לי, צעד אחר צעד. זה חלק משגרת היום שלי.
אתמול נסעתי לכנס בתל אביב, אני מתה על תל אביב והיא עמוסה, לחוצה, עצבנית ועדיין נסעתי ברחובות שלה, עם מוזיקה וחלון פתוח ובכלל לא חשבתי על מה שסיפרתי לכם. עד אתמול בלילה בכלל לא חשבתי לדבר על זה, זה לא משהו שאני מתמודדת אתו היום.
אבל הכנס הזכיר לי את אזור הנוחות שלי. כשהבנזוג שלח לי הודעה ושאל אותי "איך שם?" עניתי לו: "יש לי הרבה מה לעבוד על לצאת מאזור הנוחות שלי".
השבוע היה שבוע מאתגר מאוד מהרבה בחינות:
האתגר שהצבתי לעצמי עם הנובלה הראשונה בסדרת ג'ק ורוזי - היא כמעט מוכנה ואתמול הבנתי שהרבה דברים מהחיים שלי הכנסתי לתוכה וזה העלה הרבה דברים רגשיים. זה אפילו מעלה בי רצון לבנות סדנה כזו של כתיבה מרפאת או כתיבה יוצרת מציאות.
ובתוך כל הבלגן הרגשי היו גם ההכנות לכנס הרומנטיקה הגדול.
מה שאנשים לא יודעים עליי זה שאני מאוד ביישנית, ברמה שאפשר לחשוב שאני סנובית, אני גם לא יודעת להסתיר את מה שאני חושבת ומרגישה - כשאני כועסת על מישהו הוא ירגיש את זה, כשאני שמחה אני צוחקת ומשתוללת בלי הפסקה, כשאני עצובה אני בוכה, כשאני נפגעת אני בורחת וכשאני חוששת ממשהו, אני מסתגרת בעצמי.
הכנס אתמול הייתה חוויה מאוד מלמדת עבורי - היו שם סופרות וותיקות, היו שם הוצאות לאור גדולות ואחרי הרבה שנים בענף הזה הן מכירות ויודעות הכול, הן מכירות את כל הקוראות, את הקולגות והן צחקו והתחבקו וזה היה מקסים לראות את זה וממלא בתקווה שגם אצלי בעוד כמה שנים זה יקרה.
כשהוצאתי את הספר הראשון לפני ארבעה חודשים לא ידעתי כלום, ממש כלום על שיווק של ספר. ועכשיו אני נמצאת בחברה של נשים שעשו את זה וזה מילא אותי בהמון התרגשות וכבוד מצד אחד אך גם בהמון חוסר ביטחון ואי וודאות. עמדתי בפינה, בעמדה שלי עם עוד סופרות מקסימות לצדי ושאלתי את עצמי (וגם אותן) המון שאלות:
איך הן עושות את זה? איך הן הגיעו למעמד הזה? כמה שנים זה לקח להן? איך כל הקוראות כאן מכירות אותן? כמה חתימות הן מחלקות? איך כל ספר שהן מוציאות ישר זוכה לחשיפה? תראו איזה ביטחון יש להן? אני אצליח להיות ככה יום אחד? אני רוצה להיות ככה יום אחד?

כל זה קיבל משמעות גדולה יותר כשהמפיץ שלי סיפר לי שסטימצקי החליטו להוציא את הספר שלי ממבצע ולמעשה בגלל שעכשיו הוא לא אטרקטיבי הם מקפלים אותו מהחנויות. למה? למה לעשות את זה לסופרת ישראלית חדשה? ולא רק לי, למה לא לתת לה הזדמנות במיוחד שהביקורות על הספר טובות ושאנשים ממש מתלהבים ממנו? למה לא לחכות עוד קצת שהספר השני עומד לצאת? למה להתנהג בכזו בריונות?

סיימון סינק מדבר הרבה על תאוריית ה-WHY, לפיה כל ארגון או אדם צריך לשאול את עצמו קודם שאלה אחת - למה אני עושה את זה? אם הצלחתם לענות על השאלה הזאת בלי לדבר על כסף, כנראה שאתם שייכים למועדון אקסקלוסיבי של ארגונים אשר המנהלים שלהם פיצחו את הנוסחה – כיצד לעורר השראה. מילים שלו, לא שלי...
אז כנראה שיש עסקים שאיבדו את הנשמה ועצוב לי בשבילם. יכול להיות שזו הסיבה שסופרים רבים בחרו לשווק את הספרים שלהם באמצעות מערך שיווק עצמאי שלהם, ואולי על זה גם אתחיל לעבוד ואולי אני לא צריכה לקחת ללב כי זה חלק מהחיים. אני שמחה שהתשובה לשאלת ה-WHY שלי היא לא כסף, אלא משהו אחר לגמרי שקשור באהבה.

אני אסכם במשפט שאלברט איינשטיין אמר פעם ותמיד עומד מול עיני, גם ברגעים כאלה: 

"תודה לכל אלה שאמרו לי לא, הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי".