אני הקפטן של הספינה שלי 27/1/2019

לפני מספר ימים התארחתי אצל קבוצה של נשים חזקות ומדהימות וסיפרתי את הסיפור שלי אחרי שהן באומץ רב חלקו את הסיפור שלהן.
לכל אחת מהן היה חתיכת סיפור, כל אחת מהן מתמודדת בלית ברירה עם ערימת החרא שהחיים מזמנים לנו לפעמים.

יומיים לפני שנפגשתי איתן, מישהי נכנסה ברכב שלי מאחור כשעמדתי בפקק... כן, 3 שבועות אחרי שמישהי אחרת איבדה שליטה על הרכב, פנתה שמאלה במקום שאסור, חצתה קו הפרדה לבן ודהרה ישר לתוך הרכב שלי כשהייתי עם הבן שלי בדרך לאסוף את הגדולה מבית הספר. הרכב הושבת.
הפעם, כשההיא נכנסה בי הייתי עם נטלי ואחרי השוק הראשוני יצאתי החוצה, הסתכלתי על שיירת המכוניות מאחורנו ופשוט התחלתי לבכות. זו הייתה סצנה שנלקחה מאיזה סרט דרמה או קומדיה (לבחירתכם), אבל עמדתי שם ובכיתי כמו ילדה קטנה. האישה שנכנסה בי, ממש נחמדה אני חייבת לציין, ניגשה אליי וחיבקה אותי.
 "אני לא מבינה איך הכל קורה לי, אני מצטערת שאני בוכה, את לא מבינה איזו תקופה אני עוברת" ככה בכיתי לה. אנשים הסתכלו עליי ומישהו אפילו עצר לשאול בנחמדות אם אני צריכה עזרה.
טוב, אז הכל בסדר, נטלי ואני בסדר והפעם גם אין נזק לרכב בשווי כמה עשרות אלפי שקלים.
אבל הארוע גרם לי לחשוב.

באמת הכל קורה לי?
מי מכם אמר את זה לעצמו? מי סיפר לעצמו סיפור נחמד שהכל קורה לו? מי מרוכז בעצמו וחושב שהוא הכי מיוחד בעולם? מי מייחס לעצמו תכונות של נבחר שאלוהים רוצה לבחון אותו? למה זה קורה דווקא לי?
מי חוטא בזה כמוני?

יש לי חדשות מרעישות - shit happens, ככה סתם בלי סיבה. אנחנו לא באמת מושכים דברים רעים כשאנחנו חושבים דברים רעים ולהיפך.  
אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים כדי שנוכל להתמודד עם מה שקורה לנו, כי כולנו סופרים :)
תחשבו על זה רגע, החיים הם למעשה רצף של אירועים ועובדות שכל אחד מאיתנו יכול לעבד, לנתח ולספר סיפור שונה, ככה שיתאים לו.

עוד דוגמאות?
*אני חייב להחליף מקום העבודה, אני מרגיש שלא נותנים לי להתפתח.
*אני לא מוצא עבודה בגילי, הם מעדיפים צעירים שיהיו מוכנים לקרוע את התחת בעבור שכר נמוך.
*אני לא מצליח בלימודים כי המורה הזו לא אוהבת אותי ולא מקשיבה לי.
*אני לא מצליחה למצוא אהבה נורמלית כי גברים רוצים רק דבר אחד.
*הוא איתר אותי בתקופה הכי חלשה שהייתי בה, הייתי טרף קל בשבילו והוא צד אותי, הוא ניצל אותי.
*קיבלתי סרטן בבטן כי שם שמרתי הכל, את כל הכאב שלי ממנו, האכזבה מהחיים האלה.

כן, אני יודעת מה חלק מכם חושב, אלו באמת דברים שקורים.
אז לא. זאת אומרת הם באמת קורים, אבל הסיבה שאנחנו מייחסים לכך שהם קורים היא סיפור - הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להצדיק את ההתבכיינות שלנו.
ואני אלופת עולם בלהמציא סיפורים, אני גם אלופה בלייצר דרמות היכן שלא צריך.

למה אנחנו עושים את זה? כי בדרך הזו אנחנו מפילים את האחריות על מישהו או משהו אחר וככה קל לנו להתמודד.
ברגע שנבין את זה וניקח אחריות על הדברים שקורים לנו, על ההחלטות שלנו, אנחנו אומנם לא נשנה את הדברים האלה כי shit happens, אבל אנחנו נעניק לעצמנו מתנה  - זכות בחירה!
תחשבו על זה, אני בוחרת איך להגיב ואיך להתייחס.
+אני אחראי לחוסר הסיפוק שלי בעבודה, אולי מיציתי את עצמי ואני מוכן להמשיך הלאה, אולי אני צריך לעבוד קשה יותר כדי להצליח, אולי אני צריך לחשוב איך אני גורם לדברים לקרות.
+אני יכול למצוא עבודה, אולי לשנות, אולי להתחיל בקטן ולהתפתח, אני אבוא בלי אגו וללא העמדות פנים.
+אני יכול להצליח בלימודים אם אמצא היכן ולמה אני מתקשה ואטפל בזה.
+אני אבדוק בתוכי מה אני רוצה למצוא בבן זוג ומה אני אעשה בשביל זה.
+אני הייתי זקוקה לקשר הזה איתו כדי להבין ורציתי את זה.
+גם אני אשם בגירושים האלה, קיבלתי הזדמנות שנייה והפעם אני אעשה דברים אחרת.
+אני חליתי בסרטן כי זה קורה, אבל אני יכולה לחייך שאני חיה היום, לומר תודה על כל יום נוסף שאני קמה בצד הנכון של הדשא ואפילו תודה על שזה קרה לי כי הבנתי כמה דברים בדרך וכי עשיתי כמה שינויים.

אני. לא הוא ולא זה ולא הם. אני. רק אני.

הבחירה היא שלנו וכשאנחנו בוחרים לקבל דברים כפי שהם ולא בגלל שהם תלויים במישהו אחר, אנחנו הופכים מקורבנות למבצעים.
וכשאני מבצעת, אני מנווטת את הספינה למקום שאני רוצה במסע הזה שנקרא חיים.