טעיתי ולכן אתקן 7/1/2019

כשאני כותבת אני ממש נכנסת לתוך הסיפור, חיה, נושמת ומזדהה עם הדמויות שלי. כשהייתי בשיא הכתיבה של הספר השני, כתבתי לבנזוג הודעה:
 "אוי ואבוי. אלכס התוודתה הרגע בפני איתן והוא אמר לה בכעס שמה שעשתה זה כבר מעבר לטעות ושהוא לא יודע אם יוכל לעזור לה או להמשיך כאילו כלום לא קרה"
 "היא די שבורה"
 "והוא די כועס עליה"
וההודעה הזו התחילה דיון פילוסופי שלם ביננו על טעויות.
ומה זו טעות? נסו להגדיר בעצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

הגענו להגדרה משותפת שטעות זו החלטה שאנחנו מקבלים כשאין לנו את כל המידע הדרוש כדי לקבל את ההחלטה הזו. יכול להיות שטעות תוביל אותנו לדבר טוב, ויכול להיות שהיא תוביל לדבר רע. כשיש לנו את כל המידע הדרוש כדי לקבל החלטה אז זו כבר לא טעות. זו יכולה להיות החלטה טובה או החלטה לא טובה, אבל זו כבר לא טעות.

ביום שישי התפרסם הטור השני שלי ב-ynet. הטור הזה הרס לי את השבת והיה סיום סיוט לשבוע שגם ככה היה אחד הגרועים שלי בזמן האחרון. אבל בזכותו הבנתי סופית שטעיתי.
כתבתי משהו עם מסר משמעותי וחשוב אבל הפך למשהו שאני לא, למשהו שהתביישתי בו. אני? נוקמת? אני רוצה שליטה? זה המסר שלי לאנשים? זה מה שהמשפחה והחברים שלי יבינו ממני? אוההה לא.
אבל כמו שאני תמיד מדברת על לקיחת אחריות, גם כאן, הטעות היא שלי.
החיים שלנו רצופים אירועים ועובדות שאנחנו הופכים לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, לתפישות ולפירושים שנועדו להצדיק את מה שעשינו. על הסיבות ועל הסיפורים האלה אני אכתוב יום אחר, כרגע העובדה הברורה היא שכתבתי שני טורים שלמים על ארוטיקה, בעיקר על שליטה, כשאני בכלל לא מאמינה בזה, וכשלמעשה כתבתי משהו אחר לגמרי שהושמט, משהו על המקום המקודש הזה בין בני זוג ועל מהי שליטה אמיתית ובטח שהיא לא כוחניות או התעללות נפשית, מילולית או פיזית. שליטה היא שקט פנימי וסובלנות. אבל אף אחד כבר לא יקרא את זה, הם יקראו על איך לקחתי את השליטה לידיים שלי ו"נקמתי". בהההההההההה

 אז הייתי אמורה לכתוב עכשיו את הטור השלישי והחלטתי שאני לא ממשיכה לעשות את זה וכמו אלכס נראה לי שהפכתי ל"נוטשת סדרתית". כשכתבתי את אלכס לפני שנתיים רציתי להיות כמוה ונראה לי שזה מה שאני הופכת להיות, אני לא מוכנה לעשות יותר מה שאני לא מאמינה בו. כבר שנתיים אני במסע, בתהליך להבין מה אני ומה המקום שלי כאן. כתבתי לעורכת שמאז שחליתי בסרטן נשבעתי לעצמי שכל מה שאני אעשה מעכשיו והלאה יהיה במטרה אחת - לעזור לאנשים.
החלטתי שההגדרה הזו של סופרת המותחנים הארוטיים שנוצרה לי בעיקר בגללי היא הגדרה צרה מדי, ומעבר לכך אני גם לא מאמינה בזה. אני מאמינה שלפני שיש מקום לארוטיקה ולסקס, יש קודם כל אדם ויש זוג ויש סביבה, יש אהבה עצמית וערכים ויש זוגיות ויש אהבה.
אין לי תשובות לכל דבר ואני חוקרת מטבעי, אני רוצה לשאול שאלות ולנסות למצוא להם תשובות, אני רוצה לשתף ושישתפו אותי. אני רוצה להבין האם חלק מהאנשים נמשכים לסיפורים כאלה כשמשהו חסר להם בחיים? אולי במקום למלא את החלל הזה אצל מישהי או מישהו כשהם מרגישים לא מאושרים או כשהם לא אוהבים את עצמם, אולי אצליח לגרום להם להאמין שהם יכולים לשנות במקום רק לקרוא על זה?
אני בעיקר רוצה לרגש אנשים ולתת להם את ההרגשה שהם יכולים. זה יכול להיות בגלל רומן רומנטי או סיפור קצר שכתבתי, זה יכול להיות בגלל סיפור המסע שלי, זה יכול להיות בגלל שיר שכתבתי או פוסט שהעליתי.

אני חושבת שמי שקרא את הספר הראשון שלי יכול להבין את זה, כי גם אם מוציאים ממנו את הקטעים הארוטיים או שמדפדפים אותם מהר, עדיין זה רומן רומנטי עם עלילה, התרגשות ומשמעות. מישהי רשמה לי שהחזרתי לה את אהבת הקריאה אחרי שאימה נפטרה, מישהי כתבה לי שהיא קראה כבר מאות ספרים בז'אנר הרומן הרומנטי וזה אחד הטובים ואחרים כותבים לי שהספר ממש טוב כי יש בו גם עלילה מותחת ואקשן.
ולא, אין בו שליטה.
אז אין לי מושג איך להגדיר את עצמי מהיום והלאה, אני מניחה שאגלה מתישהו בהמשך המסע שלי. 

אז מה התשובה שקיבלתי מהבנזוג על מה שאיתן אמר לאלכס?
 "אני לא יודע על מה היא התוודתה שעשתה ולכן אני לא יודע אם זו טעות או משהו אחר. זה בסדר שהוא לא יודע אם הוא יוכל לעזור לה, אף אחד מהם לא אמור להמשיך כאילו כלום לא קרה, ואם זו הכוונה של מי מהם אז זה ילדותי. צריך להמשיך כאילו משהו קרה ומתמודדים איתו. זה בסדר שהיא שבורה. זה בסדר שהוא כועס עליה. מה שלא הורג מחשל".

פעם חשבתי שאסור לטעות. ככה לימדו אותי.
אבל היום אני מבינה שלטעות זה אנושי ואני בן אדם, לא מכונה.
טעיתי ולכן אתקן (שוב).
עדכונים בהמשך...