כן, כתבתי ספר ארוטי. אז מה? 28/12/2018

בזמן חופשה משפחתית, באילת, כתבתי לבן זוגי סיפור ארוטי, כשמעבר לדלת ישנו: אימא שלי, דודה שלי, הבת הגדולה והבת הקטנה שלי. זו פנטזיה שעלתה לי לאחר ששלח לי תמונה של הבת שלו במסיבת בריכה, תמונה של הבריכה הריקה יותר נכון. התגריתי בו וכשאמרתי לו שיש לי תמונה בראש של מה הייתי עושה לו, הוא ביקש ממני לכתוב לו סיפור.

הוא יודע שאני אוהבת לכתוב וזה מה שאני עושה, אני כותבת סיפורים. אבל להרבה אנשים אחרים, אני וכתיבה ארוטית לא הולכים ביחד, אני תמיד הייתי הילדה האנליטית הטובה הזו.

עוד כשהייתי נערה, נמשכתי לז'אנר של הרומן הרומנטי וחיפשתי בספרים האלה משהו שלא ידעתי להגדיר אותו אז. בתור מישהי שגדלה בבית שלא מדברים בו על אהבה ומיניות ובתור מישהי שבגיל ההתבגרות התחילה לסבול מבעיות בדימוי העצמי ולא חשבה שאחד הבנים בשכבה יוכל להתאהב בה, הספרים האלו ריתקו אותי.

למה הם ריתקו? כי הגיבורה תמיד הייתה ה"אנדר-דוג", כמו שתפסתי את עצמי, זאת שלא מדברת, זאת שלא מסוגלת להביט בעיניים, זאת שלא חושבת שמגיע לה. והגיבור תמיד ידע לזהות את זה בה, התמימות הזו משכה אותו ודווקא הגיבורה הזו הצליחה לגבור על עשרות מחזרות עשירות, יפות, חטובות ומנוסות. דווקא בה הוא התאהב עד מעל לראש.

הספרים האלו נתנו לי תקווה. רק תסיימי את הלימודים, רק תלכי לצבא, רק תתחילי ללמוד, יהיה בסדר, בסוף יגיע האביר על הסוס שיראה את כל הדברים הנהדרים שחבויים בתוכך, שיעזור לך להוציא אותם החוצה, שתתאהבו ותרכבו לעבר השקיעה, יד ביד עד יומכם האחרון.

אז שקעתי בלימודים וסיימתי בגרות מצטיינת, הייתי חננת מחשבים מצטיינת בצבא, הייתי סטודנטית מצטיינת באוניברסיטה, הייתי ילדה מצטיינת, אימא מצטיינת ועובדת מצטיינת. אבל בדבר אחד לא הצטיינתי - בחיי האהבה שלי.

בלעתי ספרים מאז ומעולם, אבל אלו שמשכו אותי הכי הרבה היו הספרים מהז'אנר הרומנטי. עד לפני כמה שנים לא דיברו על ספרים מהז'אנר הארוטי, אבל אני לא חושבת שיש אישה אחת שאין לה פנטזיות מיניות. גם האישה הזו, שבעלה מגדיר אותה "פריג'ידית", היא לא באמת "כלבה קרת לב", הראש שלה מלא במחשבות, בחלומות ובפנטזיות רומנטיות ומיניות, והיא מתה לחוות אותם.

כשהסרטן הופיע בגוף שלי הכול השתנה. אני חושבת שלא הייתי מוכנה ללכת מהעולם הזה מבלי לחוות מה זו אהבה. פתאום לא פחדתי מכלום יותר, לא שפטתי את עצמי, כבר לא אכפת היה לי לא להצטיין. להיפך, רציתי לחוות כאב, אכזבות וכישלונות, רציתי לחיות חיים מלאים. כבר לא היה אכפת לי שיגידו שאני לא הכי חכמה כשזרקתי קריירה מבטיחה, כבר לא היה אכפת לי שיגידו שפירקתי משפחה, שפגעתי בילדים, שאני מהמרת על החיים שלי ולוקחת סיכונים.

כנראה כשמגיעים קרוב למוות מבינים שכבר אין מה להפסיד וכשמרגישים ככה מהמרים על כל הקופה - על החיים ועל המוות. ומי מאתנו לא מצאה את עצמה מול המראה, תוהה בינה לבין עצמה האם זהו זה? האם אלו החיים? האם זה כל מה שאני אעשה מעכשיו ועד המוות?

אנשים מסתכלים עליי בפליאה כשאני מספרת שכתבתי רומן - מותחן - ארוטי. לרוב, גם העין נמשכת אל המילה ארוטי כי זה הדבר היוצא דופן כאן. חלק מהנשים נרתעות לקרוא ספרים כאלה וגברים לרוב מתלהבים כי קל לחשוב שארוטיקה זה סקס וזה פורנוגרפיה. אבל זה לא, בארוטיקה הדגש הוא על תשוקה ומיניות בין שני אנשים שווים בעוד שפורנוגרפיה הדגש הוא שליטה גברית, ניצול מיני והחפצה של נשים. דווקא השילוב של כל סוגי המתחים האלו: הקונפליקט, המותחן והארוטיקה יוצרים לדעתי ספר מרתק. ובספר כזה, סצנה רומנטית בין שני אנשים לא נגמרת בכך ש"הם נכנסו למיטה", היה לי מספיק מזה בעבר, היום אני מדברת וכותבת על הכול.