לילות 27/12/2018

זוכרת את הלילה ההוא?
את על הריצפה בחדר הרחצה,
הדלת סגורה, נעולה, המים זורמים,...
כדי שהם לא ייכנסו ויראו אותך בעוד רגע,
בתחתית, בעוד אחד מאותם הרגעים.

את בוכה ולא בשקט,
מכסה את הפה ונושכת את היד,
נותנת לדמעות להציף את פנייך,
רגליים לחזה, מחבקת אותן,
משתנקת, מתייפחת, רק להחזיק מעמד.

את תופסת את הבטן, משתיקה את הקולות,
נושאת מבט למעלה, מגלגלת את העיניים שלך,
מתפללת שמישהו יישמע וייקח אותך.

את מעדיפה למות ולא להתמודד,
אין לך כוח, אין לך למה,
את רק רוצה שהחיים האלה יסתיימו,
את כבר מתה ואת לא מבינה.

אף אחד לא מקשיב לך,
כי את לא באמת משמיעה קול,
את לא באמת רוצה לעשות משהו,
את רק פוסטמה שבוכה מול המראה.

זוכרת את הלילה ההוא?
כשהוא דפק בדלת ובא לקחת אותך,
בדיוק כמו שביקשת,
כי גם הכאב הכי מודחק,
לאורך זמן נשמע למרחק.

ואימא שלך ליטפה לך את הראש,
והיא בדרך כלל לא מחבקת,
אבל היא נכנסה איתך למיטה,
ועטפה אותך באהבה.

וחשבת עליהם,
גם הם צריכים אימא,
וחשבת על עצמך,
גם את רוצה אהבה.

אז קמת לתינוקת והרמת אותה בידייך,
אפילו שהיא ישנה,
נתת לה נשיקה והפרחת הבטחה,
שתמיד תהיה לה מישהי שתיישר לה את השמיכה.

והלכת לחדר הרחצה,
והבטת באותה המראה,
ובכית שוב,
הפעם על מה שחשוב.

והמשכת עם המון פחד,
נלחמת, נפלת, קמת וניצחת,
פירקת את עצמך והנחת למה שהיה,
ומה שנשבר, הרי צריך לבנות בחזרה.

ותראי אותך הלילה הזה,
מקשיבה לבטן וסומכת על עצמך,
נושמת עמוק בקצב קבוע,
צועקת לעולם את מה שאת רוצה,
עדיין בוכה, אבל מאושר ושימחה.

ואת יודעת שגם בלילות הבאים,
יהיה לך קשה, ככה לבד עם שלושה ילדים,
בלי לדעת מה יהיה והיכן תהיי,
אבל אוהבת, אהובה, וחיה חיים חדשים.

אז את מביטה במראה ומחייכת,
התבגרה הילדה, התיידדה עם עצמה,
אין בך יותר כעס, אין בכי ואין כאב.
יש אותך, אותם, ראש ולב.