מירב איינשטיין - סופרת? 18/11/2018

השבוע הייתי צריכה למלא טופס פרטים אישיים, אתם מכירים את זה - שם, כתובת, טלפון, מייל, מקום עבודה, מקצוע, תפקיד ...... אמממ פה נתקעתי והתחלתי לגמגם... רציתי לרשום את הרגיל - כלכלנית, סמנכ"לית ב...
אבל לא. בפעם הראשונה כתבתי: סופרת.
כתבתי וצחקתי. מה זה צחקתי... נקרעתי מצחוק.
אני סופרת? כתבתי ספר, אני כותבת את השני ואת השלישי. זה עושה אותי סופרת? לא יודעת.
איפה אני עובדת? לא יודעת, בבית, בבתי קפה, בים... תוך כדי קיפולי כביסות ומוזיקה, אני גם אוספת את הילדים מבית הספר ומתקפלת לשנ"צ אם בא לי.

אימא שלי שואלת אותי כל הזמן: "מה יהיה עם עבודה? את לא הולכת לעבוד?"
אני עונה לה שאני עובדת, 24/7, הראש שלי חושב כל הזמן, אני כותבת, משווקת את הספר, חותמת על הסכמים, הנהלת חשבונות, מסתובבת בחנויות, מכינה הרצאות ועוד המון דברים. אימא, אני בונה את עצמי מחדש.
היא מסתכלת עליי במבט הזה, בטוחה שאני משוגעת ועושה את התנועה עם הראש "אוי... יואל, מה יהיה עם הילדה? הילדה שוב לא בסדר"... :)

אז איך קמים יום אחד, זורקים הכל ומתחילים לכתוב? איך מתחילים לבנות מישהו ומשהו מחדש? איך יודעים מה? איך?

אז בואו נתחיל מזה שמאז שהייתי ילדה קטנה, הייתי תולעת ספרים. אימא שלי דאגה לספרייה מלאה בספרים מכל המינים ומכל הסוגים, אפילו את האינציקלופדיה הייתי קוראת... כן כן...
הספר הראשון שהשאיר בי חותם של ממש (ולא, חוץ מסיפורי נסיכות עם התמונות של שמלות נפוחות וצבעוניות) היה נשים קטנות, זה היה בגיל 12 ומאז קראתי אותו עוד לפחות 10 פעמים. בתור נערה, הייתי מבקרת בספרייה העירונית פעמיים-שלוש פעמים בשבוע. בשבילי זה היה מקום קסום, לעבור בין המדפים, למשש את הספרים, לדמיין אילו הפתעות אני אמצא הפעם, לדבר עם הספרנית שתמיד המליצה ואישרה לי לקחת כמה ספרים יחד.
אהבתי ספרים מאוד. טרפתי אותם בקצב, במיוחד את ספרוני הרומן הרומנטי או מנגד את הרומנים העבים ביותר.

ועם זאת ולמרות האהבה הזאת, בתיכון לא נרשמתי למגמת ספרות. ספרים נועדו לקרוא, מי חשב בכלל על לכתוב אותם. אני?
היו לי כמה רעיונות וחלומות - ללמוד עיצוב אופנה בשנקר או אומנות בבצלאל, להיות מנכ"לית תותחית וגם רופאה ומנתחת אבל אפילו לא פעם אחת חלמתי להיות סופרת.
גם באוניברסיטה, לימודי ספרות בכלל לא היו אופציה. בחרתי במסלול חיים שונה לגמרי שעניין אותי לא פחות - כלכלה וניהול. 

הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שבא לי לכתוב הייתה בגיל 30, כשהתחלתי לימודי קואצ'ינג בטכניון. הייתי אז בהריון השני שלי וגם אז רציתי לשנות, כבר אז הרגשתי שאני מפספסת משהו. במסגרת תהליך האימון כתבתי בפעם הראשונה את המשפט "אני רוצה לכתוב" והייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. אבל גם אז, אחרי חופשת לידה ארוכה שלקחתי נשאבתי בחזרה לעולם הכלכלה והפכתי למומחית בעולם התכנון העירוני, כלכלת מיקום והנדל"ן.
הנה הנקודה - בחרתי במה שידעתי במקום במה שרציתי. נשארתי באזור הנוחות ומכרתי את נשמתי לקריירה, על חשבון הרבה דברים, ביניהם גם הרצון לכתוב. 

אבל דבר אחד לא נעלם אף פעם - החלומות שלי.
כל לילה, לפני שהעיניים היו נעצמות, הייתי מפנטזת על חיים אחרים, על דמויות, על סיפורי אהבה, תשוקה ורומנטיקה, על קונפליקטים, דרמות ועל זה שהאהבה תמיד מנצחת.
יום אחד, בתקופת החגים, החלטתי לנסות לכתוב. במשך 3 שבועות כתבתי 138 עמודים של מותחן פסיכולוגי אפל מעורב עם סיפור אהבה שמתרחש בארצות הברית ובישראל. כשהסתיימו החגים, חזרתי ללחץ של העבודה ונשארתי עם 138 עמודים ויצירה לא גמורה. וככה החיים המשיכו להוביל אותי עד שהרצון לכתוב התלקח בתוכי כמו אש גחלים בשדה קוצים והשד התפרץ והתפטרתי.
בחודש הראשון הייתי כמו זומבי, לא ידעתי מה לעשות עם כל השקט הזה, ישבתי בנדנדה בגינה ובהיתי בשמיים, ניסיתי להבין מה אני רוצה.

את ההמשך אתם כבר מכירים, חפרתי על השנתיים האחרונות מספיק. את ההשראה לספר קיבלתי מ-2 כיוונים: מהרומן הרומנטי של פעם ומסדרות משטרה, 2 סדרות עיקריות: דקסטר ולות'ר. בישיבה הזו על הנדנדה התחלתי להמציא עלילה שמתמקדת בקונפליקטים בין צדק לבין חוק ולהפיח רוח אהבה בדמויות. לא סתם הפרק הראשון בספר "אהבה בחקירה" מציג את אלכס יושבת אבודה על ספסל רגע אחרי שהתפטרה מעבודתה, היא הייתה אני. את כל מה שקרה לאחר מכן ראיתי מתרחש מול עיני - חלמתי בבוקר וכתבתי בלילה.

הכתיבה הפכה להיות כל כך משמעותית בחיי. אני כותבת כל הזמן וכל מיני דברים, לפעמים לא קשורים - במחשב, בטלפון הנייד שלי וסתם במחברת ובדפים שתמיד זרוקים אצלי בתיק. אימא שלי משתגעת בכל פעם שהיא רואה אותי מתקתקת ומקלידה...
 "אולי די כבר? תהיי איתנו"
המממ
"רגע, אימא, אני חייבת לכתוב את זה, אחרת יברח לי. אני חייבת"
 "יואל, מה יהיה עם הילדה?" :-)

היום, כשאבא שלי נכנס לחנויות ספרים, מחפש, מוצא את הספר שלי ואומר למוכרת בגאווה, "אני אבא של מירב איינשטיין הסופרת", או שהבן שלי (בן ה-11) מספר למוכרת שמירב איינשטיין זו אימא שלו, שואל איך הולך עם הספרים ואחר כך מתקשר לספר לי שהוא הפך להיות סוג של סוכן... אלה.. אלה הרגעים שהכי מרגשים אותי בעולם.