כל חלום גדול מתחיל בצעד אחד קטן 4/11/2018

זה מה שלרוב אני כותבת בהקדשה על הספר שלי. שאלו אותי למה דווקא את זה?
למעשה, שיניתי קצת את המשפט המקורי שמדבר על מסע, לא בגלל שאני חושבת שהמסע או התהליך לא חשובים אלא בגלל שאני קודם כל סאקרית של חלומות.

עוד כילדה קטנה, ההורים שלי היו צוחקים עליי שאני פנטזיונרית כי אני אוהבת לחלום ולדמיין דברים שאני לא, דברים שאני לא חושבת שאהיה וכאלה שאני מפחדת לעשות ושכנראה גם לא אעשה בחיים.

דוגמאות? 

אני בצניחה חופשית ממטוס, רואה את הילדים שלי למטה מחכים עם שלט ענק כמה שאמא שלהם אלופה ואמיצה. אהה... ממש...
אני זוכה בפרס נובל, אל תשאלו על מה, אני פשוט זוכה. בא לי לזכות במשהו...
אני יושבת בהקרנת בכורה לסרט הקולנוע ההוליוודי שעשו על אחד מהספרים שלי. שטיח אדום וכזה... 

יאפ... כאן הקטע שאתם צוחקים וחושבים מה שאתם רוצים לחשוב עלי :)

אני לא יודעת אם החברים והחברות שלי זוכרים את זה אבל בכיתה ז' סיפרתי לכולם שתהיה לי בת מצווה מפוצצת, שואו והפקה של ממש, ושאני מתכוונת להביא את אדם להופיע בה. מישהו זוכר? מישהו רוצה לצחוק? זה הזמן :)
אז נכון... אדם לא בא, אבל שיגעתי את ההורים שלי ברמה כזו שהלכתי לראות הופעה שלו והייתה חתיכת מסיבה.

ככה הייתי תמיד, חולמת, מפנטזת על הלא-מושג וממציאה בראש עולמות דמיוניים מקבילים. אגב, זה לא תמיד מוביל לתוצאה חיובית, לפעמים אני מתאכזבת כשדברים לא מתפתחים בדיוק כמו בסיפור שהתפתח אצלי בראש... שומע??? 

וכאן הדברים הופכים להיות רציניים, רק לרגע, כי ככה התמודדתי עם קשיים, בעיות ואתגרים.
כשגיליתי שאני חולה בסרטן התחלתי לדמיין את היום שאחרי, הכנתי באקט-ליסט של דברים שארצה לעשות, דמיינתי איך אני עושה מהלימון לימונדה וחייתי ושרדתי עבור היום הזה.
ככה פינטזתי בנישואים הלא מאושרים שלי על אביר על סוס לבן שיופיע, יבוא ויציל אותי.

אני חושבת שזה קשור לתקווה. ויקטור פרנקל הסביר את זה יפה יותר ממני בספרו "האדם מחפש משמעות" - כשיש תקווה ומשמעות קל יותר להסתכל על מה שיש, לומר תודה, להגדיר מה אנחנו רוצים וליהנות מהדרך שתוביל אותנו אל עבר החלום הגדול.

ולעולם יש דרך משלו להגשים לנו את החלומות, וכשאני מסתכלת על החיים שלי היום לעומת איך שהיו לפני שנתיים אני מבינה שאני בדרך הנכונה רק בגלל שהעזתי לעשות את הצעדים הראשונים לעבר החלום.
הצעד הראשון היה להתפטר.
הצעד השני היה לא לחזור בעצמי ולא להסכים להצעות שנתנו לי.
צעד נוסף היה להתיישב ולהתחיל לכתוב, משפט, פיסקה, פרק ועוד פרק... לזרוק את כל המחשבות והפנטזיות שלי פנימה.
צעד נוסף לא לוותר ולהמשיך לכתוב כל לילה. ולסיים.
לכתוב את הספר פעם שנייה אחרי שהקובץ נפגם ולא היה לי גיבוי? צעד ענק.
הצעדים האלה גם השאירו אותי בחיים כי אם לא הייתי מתפטרת מהעבודה המלחיצה שלי סביר להניח שלא הייתי שומעת את מה שהגוף אותת לי, לא הייתי הולכת לרופאים ולבדיקות ולא הייתי מגלה את הסרטן בדקה ה-99. סביר להניח שהיום הייתי מתה או ממש רגע לפני.
והצעדים המשיכו... הם קיבלו תנופה עם תהליך ההתמודדות בסרטן ועם ההכרה וההבנה של הדמות שאני הולכת להיות.
הגירושים היו דילוגים קלילים, תוך חודש הייתי במקום אחר.
עוד צעדים... בית חדש, רהיטים חדשים, רכב חדש, עריכה של הספר, עיצוב עטיפה, סיום, הוצאה לאור...

לקחתי את הזמן, הצעדים היו רבים, חלקם איטיים (כדי לחשוב קצת) וחלקם מהירים (כדי שלא יהיה לי צ'אנס להתחרט).
לפעמים היו גם מחשבות על וויתורים והרמת ידיים ואינספור סיבות לחזור למקום הבטוח של התעסוקה והשיגרה אבל... החלום... אני רוצה אותו.

שואלים אותי המון איך הצלחתי להיות כזו חזקה? יש לי סוד, אני לא חזקה, זה פשוט התקווה והחלומות האלה - אני רוצה אותם ממש חזק.

זה היופי בחלומות ובפנטזיות - הכל אפשרי ולעולם יש דרך משלו להגשים אותם. אני לא ממציאה כאן שום דבר חדש, גם אלברט איינשטיין דיבר על זה הרבה לפניי:
 "הסימן האמיתי לחוכמה הוא לא ידע אלא דמיון. אם אתם רוצים שהילדים שלכם יהיו חכמים, תקריאו להם סיפורי אגדות. אם אתם רוצים שהם יהיו עוד יותר חכמים, תקריאו להם עוד סיפורי אגדות."

סיפור לסיום - כשרומי הייתה בגן טרום חובה, הגננת שלה קראה לי לשיחה.

גננת: "יש לנו בעייה"
אני: "בעייה?"
גננת: "רומי בטוחה שהיא נסיכה"
אני: "אוקיייייי.... למה זו בעייה?"
גננת: "את לא מבינה. היא לא חושבת, היא בטוחה"
אני: "הבנתי. איפה זה מהווה בעייה? לילדה יש דימיון, יש לה חלומות. היום זה נסיכה, מחר זה משהו אחר. היא ילדה מאושרת נכון? חכמה? סקרנית? חברותית?"
גננת: "כן, אבל..."
אני: "אז זה מה שחשוב. אם היא בטוחה שהיא נסיכה אז כנראה אני עושה משהו טוב :)"

בקיצור, אל תפסיקו לחלום ותחלמו בגדול, מקסימום... זה יתגשם :)

בתמונות: אני בגיל 5, בטוחה שאני נסיכה (קרדיט: אימא שלי) והיום הגירסה הבוגרת שלה (קרדיט: חני בלינסקי האלופה)