על תקשורת זוגית, פלוסים ומינוסים 15/10/2018

לפני כמה ימים רבנו.
יותר נכון אני חשבתי שרבנו, אתה כרגיל היית אדיש.
יותר נכון אני חשבתי שזאת אדישות, אתה מבחינתך היית רגוע.

לפני זה, שיתפתי אותך בדברים שמפריעים... לי בהתנהגות שלך.
אני חשבתי שזאת תקשורת, שמחתי שאני עושה דברים אחרת היום ושלא שמרתי בבטן.
אבל אתה אמרת שלא, שזו לא תקשורת, שזו הדרך שלי להתלונן, לקטר ולומר לך כמה אני מאוכזבת.
אבל אני התעקשתי כי בתקשורת אומרים אחד לשני מה שמרגישים. לא?
אבל גם אתה התעקשת כשאמרת לי שאני מערבבת עובדות עם פרשנות ושאני תוקפת אותך לאחר שהכל כבר אפוי אצלי בראש.

ושוב נפלתי לבור שחפרתי לעצמי.
בהתחלה כשרק התחלנו לצאת גילינו הרבה דברים משותפים אבל גם דברים שונים.
אחד מהם הוא שאני "יורה" ואילו אתה עוצר לחשוב.
ויריתי לכיוונך, עם כל מה שהיה לי.
והחזרת לי, עם המעט שבחרת, כיוונת את החץ, ישר למטרה, בול לפוני.
מי היה מאמין שאי פעם אני אהיה האימפולסיבית ושגבר אחר יצטרך להרגיע ולרסן אותי. אבל זו ההשפעה שלך עליי, כמו ברידג'יט ג'ונס ומארק דארסי, בלונדינית משוגעת שלא סותמת את הפה וסופרמן חכם, מאופק וסקסי.

אז אחרי שלקחתי זמן לחשוב, שאלתי אותך לאן אנחנו ממשיכים מכאן?
ואתה הצעת לשוחח. או שאני אשכנע אותך או שאתה תשכנע אותי או שנסכים לא להסכים ונחליט לקבל את זה אחד אצל השניה או שנסכים לא להסכים ונחליט לא לקבל את זה אחת אצל השני.
עכשיו רק קלטתי איך רשמת את זה, הכל לטובת הצד שלי. והרי כבר אמרת לי כמה פעמים שאתה מקבל אותי איך שאני, פלוסים ומינוסים, יריות ופגזים.
אז הבנתי שאני מצפה ממך להיות מה שאני רוצה, מה שהגדרתי שהוא נכון בשבילי כדי להחלים ולהיות מאושרת ושלמה.
הבנתי שמה שאתה נותן לי, אני שומרת ממך. הבנתי שאני שומרת על עצמי כדי לא להיפגע.

נסענו לים כדי לדבר.
פרשנו שמיכה ושתינו בירה קרה.
שמת עליי ראש ואני הבטתי בייאוש אל עבר השקיעה.
הכנתי נאום מושלם, על כך שאני מבינה, על כך שאני צריכה להחליט האם אני מוכנה לקבל אותך כפי שאתה.
אמרתי לך שהחיים נגסו בך, למרות שאתה נראה חזק ובלתי שביר. האמת היא שעד כמה שאני לא מאמינה בשינויים, חשבתי שיש בי יכולת לשנות אותך, אני רק צריכה להרעיף עליך טונות של אהבה.
נפגעתי שלא קיבלתי את זה ממך בחזרה.
אני יודעת, אתה צוחק על זה כל הזמן, שאין דבר שיותר מפחיד אותך במערכת היחסים הזו, מאשר לשמוע אותי אומרת שאני מבינה.
ואז, כשהנאום שלי התבלבל, אתה לקחת אוויר, הזדקפת, התיישבת מולי בישיבה מזרחית והתחלת לנאום בעצמך.

לספר לך סוד? מעולם לא הבטתי למישהו עמוק לתוך העיניים כמו שעשיתי לך, אולי כי זה האמאמא של כרטיס הכניסה לתוך הנשמה.
הקשבתי לך, התפרצתי לך, סתמתי כשביקשת ועניתי כששאלת, הבטתי בך מצייר על החול ושיניתי לך את הציור מנקודת מבט שונה.
דיברנו.
תקשרנו.
השמש כבר מזמן שקעה מולנו.
האנשים כבר מזמן הלכו והשאירו אותנו שם לבד - שתי שאריות, על שמיכה, על החול, מול הגלים, בחושך מוחלט, זו מול זה, שנינו יחד נגד כולם.

לי בכל אופן זה הרגיש מושלם.