סופרגירל 29/1/2018

כל הבנות בבית חולות כבר כמה ימים, גם אמא שלי, ואני מתמודדת לבד, כן... זה לא פשוט להיות אם חד הורית. אבל זה ממלא אותי בגאווה גדולה שאני מצליחה ומסתדרת והעולם עדיין עומד.
אז בדקה של פילוסופיה כתבתי כמה מילים.

אל תצחקו עלי... כשהייתי קטנה, בערך בגיל 10, ראיתי את הסרט סופרגירל. כל כך התלהבתי שבאמת, אבל באמת, האמנתי שאם אתאמן כל יום כמה פעמים, גם אני אוכל להיות כמוה.
חחחחחחחחחחח אני קורעת את עצמי מצחוק, איזו תמימות. כל יום הייתי עולה על שולחן הכתיבה וקופצת למיטה שלי, קופצת מהמיטה, קופצת מכל דבר גבוה ומקווה שאצליח להישאר באוויר, אפילו לשנייה אחת. הייתי חולמת על זה בלילה, עד היום יש לי חלומות שאני מצליחה לעוף.
אני מקווה שאחי לא יקרא את זה, אבל הוא שיתף איתי פעולה, גם אותו הכנסתי לשיגעון שלי. היינו עושים איזה סימן בידיים ורצים החוצה לעזור לאנשים.

וואו כמה עברנו מאז... והאמת? אני עדיין מרגישה סופרגירל. אני עדיין קופצת ועדיין נופלת, גם פיסית (אני אלופת העולם בנפילה במדרגות) וגם בדברים הקשים שאני בוחרת כאתגר כל יום ויום. אבל עם השנים הבנתי שזו המהות של להיות סופרגירל - להעז לקפוץ, ליפול ולעלות שוב.
יש משפט שאני אוהבת לצטט: "פחדן מת כל יום מחדש, אמיץ ימות רק פעם אחת".
אז אני מאחלת לכולכם שתעזו, תקפצו, אל תפחדו ליפול, תיעזרו בחברים לגרד את עצמכם למעלה, תזחלו, תהיו חזקים.