בלאגן - מים שקטים חודרים עמוק 25/11/2017

אני הייתי ילדה בלגניסטית. אבל בלגניסטית בכל המובן של המילה. אחי הוא ההיפך המוחלט ממני, אצלו הכל עמד תמיד ועומד גם היום מסודר בשורה.
עד גיל 12 חלקנו חדר. לפעמים הוא היה נועל אותי בחדר כדי שאסדר, לפעמים היינו הולכים מכות ולפעמים הייתי פשוט בורחת ממנו....
בגיל 12 התפצלנו. הבלאגן שלט אצלי - הארון מפוזר, בגדים בכל מקום פנוי, ספרים ומחברות קרועים, ללא שיעורים, הייתי כותבת על השולחן שלי, על הדלת מעץ היפה ועל הקירות. וואו מסכנה אימא שלי. היא ניסתה לחנך אותי. פעם בכמה זמן היא הייתה נכנסת וזורקת על הריצפה בערימה ענקית את כל הבלאגן מהארון, מהספרייה, מהשולחן ומהמיטה ומכריחה אותי לסדר. פעם בכמה זמן הייתי שמה מוסיקה ומתחילה לעשות מה שביקשה, בלית ברירה. ואהבתי לסדר ואת התחושה שפתאום הכל נהיה רגוע ושקט.
 (כמובן שזה לא החזיק הרבה זמן מעמד...).

בתיכון אמרה לי פעם מורה שכלום לא יצא ממני. וזה דחף אותי להוכיח לה שלי לא אומרים דבר כזה. סיימתי עם בגרות ממוצעת של 110 ועם מחברות מסודרות למופת.

בצבא הייתה לי מפקדת שלימדה אותי להכין רשימת משימות, לתעדף ולחסל הכל. גם דברים לא נעימים שצריך לפתור.

באוניברסיטה הייתי צריכה ללמד את עצמי להתמודד עם מסות של חומר, קריאה סלקטיבית וביקורתית, תעדוף, התמקדות ולמידה עצמית.

בקריירה שלי למדתי לנהל גם אחרים (וזה עלה לי בהמון טעויות וכאבי לב).

ואני ממשיכה ללמוד. וכנראה אלמד כל החיים.
השנה אני לומדת דברים חדשים:
להאמין גם כשאני בחושך ועטופה בתוך כאב ורחמים.
לקבל כאב ולהתמודד עם פחדים.
מי זו מירב ומה היא רוצה.
והלקח האחרון שלמדתי, ממש מעכשיו, הוא להשתיק את הרעש שבתוכי. חלקכם ישאלו על איזה רעש אני מדברת כי מי שמכיר אותי יודע שאני שתקנית, שאני יכולה לשבת שעות בלי להוציא אפילו מילה אחת, שאני אוהבת להיות לבד ולחשוב, שאני סבלנית ושאני יודעת להקשיב.
אני לא רבה עם אנשים.
אני לא צועקת על אף אחד.
אני לא מדברת רק כדי שישמעו אותי.

אבל השנה חטאתי.
אתם מבינים? השקט מגיע מהראש ואילו הרעש מגיע מהלב.
ובתקופה האחרונה הייתי רועשת... מאוד... עברתי הרבה ועשיתי הרבה בלאגן... חלקו רע וחלקו מצויין.
השבוע נפגשתי עם חברה ואמרתי לה שבמשך הרבה שנים הייתי קו ישר, זאת אומרת פעלתי מהראש, שמרתי על שקט, פחדתי מהרעש כי זה אומר זעזועים. השנה האחרונה הייתה זיג-זג מטורף, מלא עליות וירידות, שקט ורעש, ראש ולב.
השנה אני לומדת לחיות - לאזן בין השקט הצפוי לבין הרעש המפחיד כי אין טוב ללא הרע. אני לומדת להכיל את הרגשות שנראה שפתאום מתפוצצים לי. והכי חשוב, אני לומדת לקבל את עצמי, לעמוד על שלי ולהכריח את הראש להתערב כשהלב רוצה משהו שלא נראה נכון ובמחיר של לכבות את הלהט. לפעמים אין ברירה.
מסתבר שאני עדיין טועה וזה קשה... מאוד קשה...

הממ מעניין מה אלמד בשנה הבאה?

ואם מישהו שואל? הארון שלי עדיין מבולגן רוב הזמן... וגם של הילדים שלי... וכיף להם, כי אני הכי מבינה :-)

ציור שלי... במקום שהרעש והשקט מתאזנים