שרדתי את הסרטן ובחזרה ל-100% - 2/11/2017

תשעים אחוז מהזמן אני בסדר. אני דואגת להיות בסדר.
אני קמה בבוקר עם חיוך, מתקלחת, מתלבשת, מתאפרת, שולחת את הילדים לבית הספר ולגן, שותה קפה ומתחילה לכתוב. אני כותבת במקומות שעושים לי טוב, שאני נושמת. זה יכול להיות בים, בפארק ליד הבית, בבית קפה או סתם בגינה שלי. 

אבל העשרה אחוז גומרים אותי. מן תחושת ריקנות כזו. תחושה של סוף, של מוות. וזה למרות שנשארתי בחיים. מסתבר שזו תופעה נפוצה בקרב מרבית המחלימים מסרטן, מן נפילת מתח אחרי חודשים של מלחמה יומיומית במוות, בגוף שלנו, בנשמה.

שבועיים אחרי הניתוח, בן כיתתי נפטר ממחלה קשה. הוא היה הראשון שמת מהשכבה שלנו, אחד הטובים, היפים, האהובים והמוכשרים. אחרי ביקורת בבית החולים, עם תפרים בבטן וכאבים שעדיין שלא אפשרו לי ללבוש בגד נורמלי, הלכתי להלוויה. עמדתי בצד ובכיתי. אבל לא רק בגללו, אלא בגללי. ידעתי שבקלות אני יכולתי להיקבר שם. הוא השאיר אחריו אישה, ילדים, אחים, הורים. זה לא אמור להיות כך. ועם זאת, זה קורה.
כולנו יודעים שנמות מתישהו, אבל עד שזה לא מכה אותך, את לא באמת מתייחסת לזה בכובד ראש. את חיה על אוטומט, עושה מה שאמרו לך לעשות, לא חושבת, לא עוצרת רגע להסתכלות מלמעלה, דוחה דברים כאילו יש עוד הרבה זמן. אבל האמת היא שכשמבינים שהכול יכול להסתיים בשנייה וכל דקה חשובה, משהו מסתובב בראש. 

ערב יום ששי. אני יושבת בגינה שלי, עם הלפטופ, בקבוק יין אדום, צופה מלמעלה לנוף הוואדי, יודעת שכתבתי רב מכר, יודעת מה אני רוצה לעשות, אמור להיות לי טוב. אז למה אני מרגישה רע? למה אני מרגישה שאני מפספסת משהו? שמשהו חסר לי? אני שמה מוסיקה ובא לי לרקוד. חייבת לתפוס את החברות האלו ולצאת לרקוד. כשאני רוקדת, אני שוכחת מהכול. היי, אני יכולה לרקוד מתי שאני רוצה, היכן שאני רוצה, כשאני רוקדת אני לא שמה על אף אחד. אני חיה. אז אני רוקדת עכשיו. Havana... 

אחת התובנות הכי קשות במפגש עם המוות היא שכולנו קטנים בעולם אינסופי ושהזמן עובר מהר. ואני רוצה לרוץ. להפוך את הזמן ללא-רלוונטי. וכשהדברים סביבי נרגעים ומבקשים ממני לתת "ברקס"... כמו בחופש, או בלילה... אני נופלת. אני לא רוצה לעצור, יש לי כל כך הרבה דברים להספיק לעשות. ואני מרגישה שכולם מסביבי עוצרים אותי, אף אחד לא מבין אותי. אני רוצה לחיות. אני רוצה להרגיש את הלב שלי פועם. וחזק. אני מוצאת את עצמי מחפשת את הריגושים, ההפתעות, הסכנות וגם את האסור. ואני נכנסת ל-10% האלו בכל פעם שאני מתאכזבת ממשהו שלא מגיע בדיוק בצורה שרציתי.

אני חוקרת בנשמתי, אז יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים שניצחו את הסרטן. כמעט כולם מספרים על התחושות האלו, על הטלטלה המנטלית שעברו לאחר מכן, על הריק בלב, על הצורך לפרוק, להרגיש את החופש, להיות לבד, להיות עם כאלו שמרגשים אותנו, ליצור, להשאיר חותם, לשיר, לרקוד, לבלות, לשתות, לאבד את עצמנו, לטעות, להצליח, לנצח, לחיות ולהרגיש כאילו אין מחר... וכשעוצרים לנו את זה... כשלא נותנים לנו את זה... אנחנו נופלים למטה כי אנחנו מרגישים שאנחנו עומדים למות פעם נוספת!

אני אדם שפוי ורציונלי ויודעת שמחר אני אתעורר בבוקר וארגיש יותר טוב, בחזרה ל-100%. ואני יודעת גם שצפויים לי עוד חיים מלאים ומאושרים, כי אני זו שקובעת ומנהלת אותם. אני רק צריכה לעשות את הבחירות הנכונות הפעם, את אלו שיפתיעו וירגשו אותי וישאירו את הלב שלי פועם, ללא הפסקה, ללא אכזבה מאנשים, ללא וויתורים. לאף אחד. גם לא לעצמי.

אז כתבתי לי על פרק היד מילים עם משמעות, שבכל פעם שארגיש את ה-10%, אביט ואזכר שדברים טובים עומדים לקרות ואני אהיה למעלה, מנצחת ומדהימה כפי שאני יודעת להיות.

תרפי, מירב, תרפי.
תני לדברים לקרות.
סבלנות.
תעצמי עיניים ותיהני.
תנשמי. תיצרי. תחיי.