ארמגדון זה סרט, טוב? 13/3/2020

אחד הדברים הקשים בבידוד זה הניתוק מהעולם, כי כשאת סגורה בבית ואת רואה טלוויזיה, גוללת את הפוסטים בפייסבוק, מדברת בטלפון עם בני משפחה וחברים ואפילו מתכתבת בוואטסאפ, את יכולה להאמין לשמועות שסוף העולם הגיע.

בצוהריים הייתי שקועה בהגהות אחרונות לספרים (סתםםםם, בשנ"צ), והבן שלי הגיע בבהלה - "אימא ראית את השמיים? הם צהובים."
כל מה שחשבתי עליו זה ששיט, אני חייבת להוריד כביסה.

לאחר מכן הגדולה שלי התקשרה - "אימא מה יהיה? הקורונה הזאת, הסופה, שמעת שבחודש הבא אסטרואיד ענק ישמיד אותנו?"
"אוקיי ילדה שלי, בואי נפסיק עם השטויות האלו? אני באמת צריכה לספר לך שלפני שלוש שנים בדיוק חשבתי שהחיים שלי יסתיימו? שכחת שניצחנו סרטן?
הקורונה לא מפחידה אותי, הסופה בטח שלא וגם לא איזה סיפור ארמגדון מומצא. בואי ניקח דברים בפרופורציות ונסתכל על מה שיש לנו, על חצי הכוס המלאה, טוב?
לא חסר לנו כלום, יש לך יום הולדת, את בת שבע עשרה, עוד מעט אנשים יבינו את הקורונה, ימצאו לה חיסון וילמדו לחיות איתה כמו שפעת. את לא באמת חושבת שהעולם יושמד, נכון? את מבינה שסיפורים כאלה, דרמות וחדשות רעות תמיד מוכרים יותר עיתונים. נכון?"
שתיקה.
"תקשיבי לי, אני מבינה בזה. כרגע אח שלך מנצח אותי בטאקי וזה בהרבה יותר מדאיג אותי."
"נו אימא... אולי תהיי רצינית?"
"אבל ילדה, אני מאוד רצינית. אני מאוד רצינית כשאני מסרבת להתייחס לשטויות האלה ברצינות."

חמודה הילדה הזאת. היא תמיד מבקשת להתייעץ איתי ולהתעודד ממני ותמיד שומעת את מה שהיא לא רוצה לשמוע או שאולי לא שומעת את מה שהיא רוצה לשמוע.

תמיד צחקנו על אימא שלי שהיא האישה האדישה ביותר בעולם, לא מתרגשת מכלום. כשהיינו באים אליה עם בעיה היא הייתה פוטרת אותנו באנחה מלווה בתנועת יד עדינה "אה שטויות".

שבוע שעבר, רגע לפני שהכניסו אותנו לבידוד הצטלמתי וכשבחנתי את התמונה לעומק, גיליתי שאני ממש דומה לה.
זהו. אני אימא שלי.
איזה כיף לי.

שיהיה סוף שבוע שמח.