המלחמה שלי בסרטן - חלק 1: לגלות

כשזה נוגע לסרטן המעי הגס, אנשים מתביישים לספר עליו. נראה לי שהסיבה העיקרית היא שזה פשוט "סיפור מהתחת". טוב, אני לא מתביישת, בשנה האחרונה הישבן שלי הפך להיות שיחת היום במשפחה המורחבת, אפילו לקבוצת הווטסאפ שלנו כבר קוראים "משפחה בתחת". מכיוון שמעטים סיפורי ההתמודדות עם הסרטן הזה, החלטתי לשתף את הסיפור שלי כדי לעזור לאחרים להבין מה נדרש על מנת לגלות את הסרטן הזה כמה שיותר מוקדם. גילוי מוקדם מציל חיים!

הסיפור שלי מתחיל איפשהו בסוף שנת 2016, אני בת 41, חצי שנה לאחר שילדתי את נטלי, בת הזקונים שלי. תחושת בטן – זה כל מה שהיה לי. מי שמכיר אותי, יודע שאני בדיוק ההיפך מהיפוכונדרית ובדרך כלל אני אגיע לרופא רק כשאין ברירה. עד היום אני לא יודעת כיצד התחלתי לשים לב שמשהו לא בסדר אבל משהו בבטן שלי לא הסתדר. 

שלב 1 – גניקולוג. החשד הראשון שעולה אצל מישהי בגילי ובמצבי שזה קשור בלידה שעברתי. אז הלכתי לרופא הנשים שלי וביקשתי ממנו לבדוק האם הכול תקין. הלכתי אליו פעמיים ותמיד הייתה אותה התשובה – "הכול תקין". עשיתי בדיקת פאפ – תקין.

שלב 2 – רופא המשפחה. יום אחד שמתי לב לדימום באסלה. כשיצאתי מההלם, התקשרתי  לרופא המשפחה שלי וקבעתי תור. גם הוא הרגיע אותי ואמר לי שזה כנראה קשור בלידה שעברתי, אולי טחורים.

"איזה טחורים? מעולם לא היו לי וזה לא מרגיש ככה" אמרתי לו והוא הפנה אותי לכירורג שיבדוק.

שלב 3 – ד"ר גוגל. 
התחלתי לקרוא על הסימפטומים שלי באינטרנט והגעתי לאתרים של סרטן המעי הגס:
 *דימום – יש.
 *שינויים ביציאות – חושבת שיש, לא בטוחה, מעולם לא התייחסתי לזה.
 *כאבי בטן – אין לי.
 *עייפות – לא יודעת לומר. כל היום שלי הפוך כי כבר חודשיים אני כותבת ספר בשעות הקטנות של הלילה.
 *אנמיה – אין לי. ההמוגלובין שלי עומד על 14!!!
 *ירידה דרסטית במשקל – קיימת, אבל אני גם בדיאטה, מחויבת להוריד את המשקל לאחר הלידה.

קראתי גם על קבוצות הסיכון:
 *מעל גיל 50 – אני לא.
 *עודף משקל – לא. אני שוקלת 55 ק"ג.
 *תזונה – סך הכול אני אוכלת בריא, הרבה ירקות ופירות, מעט סוכר ובשר.
 *אלכוהול – לא שותה, אפילו לא כוס יין.
 *עישון – בחיים לא נגעתי בסיגריה.
 *פעילות גופנית – אז נכון, אני לא הספורטאית הכי שיש, אבל יוצאת להליכות.

 אז מה זה יכול להיות מה שיש לי? הדימומים הלכו והתגברו והתחילו להלחיץ אותי.

שלב 4 – כירורג. סיפרתי לו על הסימפטומים והוא בדק אותי. 
"אין לך טחורים." הוא אמר. ברור.
"אבל בכל זאת, את פשוט צריכה לאכול יותר סיבים." הוא המשיך ונתן לי המלצות מה להכניס לתפריט שלי, כאילו אני כבר לא אוכלת את זה.
הלכתי הביתה בתחושת הקלה שלא מצא כלום.

שלב 5 – חוזרת לכירורג. הדימומים לא מפסיקים וחזרתי אליו לאחר חודש, כשאני מבינה שמשהו לא בסדר. הוא בדק אותי שוב, אותה התוצאה. גם הפעם הוא שחרר אותי עם מרשם למשחה ולאבקת סיבים להוסיף לתפריט שלי.

ואז מגיע הקטע בו הצלתי את החיים שלי – ביקשתי ממנו הפנייה לבדיקת קולונוסקופיה. 

אני לא יכולה לתאר לכם את הבעת הפנים שלו... 
"למה את רוצה לעשות את הבדיקה הזו?" הוא שאל ואני הסתכלתי עליו בהלם.
"אני רוצה לעשות, כי אני חושבת שאולי יש לי סרטן ואני רוצה לשלול את זה, משהו לא בסדר איתי" עניתי אבל הוא צחק.
"למה את הולכת ישר לשם? את צעירה, ללא השתייכות לאף קבוצת סיכון, הסיכוי נמוך מאוד"
אבל נמאס לי והתעקשתי עד שנתן לי הפנייה. 

שלב 6 – עוקף גסטרואנטרולוג. כאן מגיע הקטע הכי טוב שלי. לא הרבה יודעים אבל לפני שניגשים לבדיקת קולונוסקופיה צריך קודם כל לעבור פגישה עם רופא מומחה במחלות בטן שנקרא גסטרואנטרולוג. להשיג תור לרופא כזה יכול לקחת גם חצי שנה. אני לא הייתי מוכנה להמתין חצי שנה רק לו ואז עוד להמתין כמה חודשים לבדיקה. אז התקשרתי ישר למחלקת זימון תורים באסותא, הסברתי להם את מצבי וביקשתי שיעבירו לגסטרואנטרולוג את הבקשה שלי לעקוף את המפגש. שלחתי להם מכתב עם ההפניה ולאחר מספר ימים הם חזרו אלי וקבעו לי תור. לעוד חודשיים!!! מסתבר שגם הם לא ראו במקרה שלי מקרה דחוף ביותר.

שלב 7 – המתנה. המתנה זה דבר נוראי במיוחד שהסימפטומים רק הולכים ומחמירים. עקבתי  אחריהם כל יום כשאני מחפשת מחלות אחרות אפשריות, קוראת, לומדת, פוסלת, מסמנת ומאבחנת.

שלב 8 – פיזיותרפיסטית לרצפת האגן. כחלק מהתהליך ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי באמת הסימפטומים קשורים בלידות שעברתי (3 לידות) ובמיוחד בלידה האחרונה שהגיעה יחסית בגיל מבוגר. אז קראתי שוב ומגיעה למסקנה שאני צריכה לעבור פיזיותרפיה לרצפת האגן... כן, יש דבר כזה ואפילו מומלץ מאוד כבר אחרי הלידה הראשונה. הבעיה – אין הרבה פיזיותרפיסטיות כאלו, במיוחד לא בפריפריה. איתרתי אחת ממש קרוב לביתי והתקשרתי אליה. התור הבא הפנוי שלה רק בעוד חצי שנה.

"מה????" אני שואלת אותה "ואם נופל לי הרחם, איך אני יכולה לחכות כל כך הרבה זמן?" היא הבינה את המצוקה שלי, לקחה את הפרטים שלי (למרות שהיא לא עושה את זה בדרך כלל, אבל הצקתי לה) והבטיחה לחזור אלי ברגע שמישהי אחרת תבטל. כעבור כמה ימים היא התקשרה וקבעה לי פגישה לעוד שבועיים. הפגישה הראשונה נועדה בעיקר ללמוד את הסיפור שלי ולהבין מה אני צריכה. הסיכום – אין משהו דחוף, אני נראית בסדר, קצת תרגילים וזהו. 

שלב 9 – יום הקולונוסקופיה, 31/3/2017, יום הדין.

קולונוסקופיה – מילה מפחידה. כשאני מנסה לשכנע אנשים ללכת לבצע את הבדיקה הזו, מרביתם נרתעים.

בעלי לשעבר סיפר שבמקום רבע שעה הייתי בחדר הבדיקה שלושת רבעי שעה. כשהרופא בא לפגוש אותי הוא שאל אותי אם במשפחה שלי יש סיפור של סרטן המעי הגס. עניתי לו שלא אבל אוקיייי.... למה הוא שואל את זה? ואז הוא התיישב וחילק את תוצאות הבדיקה לרעות ולטובות:

הרעות – הוא גילה גידול בגודל של 3 ס"מ ולא הצליח להוציא אותו. זאת אומרת שאני אצטרך לעבור ניתוח להוציא אותו. הוא בישר לי שלקח דגימות ממנו שיועברו לביופסיה כדי לסווג האם הגידול הוא שפיר (ואז יסתיים בניתוח בלבד) או סרטני (ואז התהליך יהיה מורכב יותר).

הטובות – הגידול יחסית במיקום טוב, בעומק 20 ס"מ, לא ברקטום. אז עוד לא הבנתי את המשמעות של החדשות הטובות. בחפירות מאוחרות יותר באתרי אינטרנט אגלה כי אם הגידול היה ברקטום כל תהליך הטיפול היה מסובך יותר והיה כולל הקרנות, ניתוח להסרת הרקטום, יצירת סטומה (פתח חליפי שכולל שקית חיצונית לריקון הצואה מהגוף) וכנראה גם ההתאבדות שלי בסוף.

נשלחתי הביתה... המומה... לא מבינה עדיין לגמרי את משמעות הממצאים... ממתינה לתוצאות הביופסיה שתאמר האם הגידול הינו שפיר או סרטני.

המשך יבוא...