לכתוב בצל הקורונה 18/3/2020

תאמינו לי, במצב הזה קל מאוד להתייאש.

בשנתיים האחרונות אני רודפת אחרי חלום הזוי - להתפרנס בכבוד מכתיבה. למה הוא הזוי? רוב האנשים יודעים שמכתיבה קשה מאוד להתפרנס. המחירים גם ככה נמוכים, התמלוגים לסופר לא משאירים לו רווח, ההיצע רב, לוקח זמן לבנות מוניטין ועכשיו תוסיפו לזה נעלם - ביקוש בעת קורונה.

החלטתי לרדוף אחרי החלום הזה בשביל משהו רב ערך שהוא לא כסף. כסף לא מעניין אותי, וויתרתי על כסף כמה פעמים במהלך חיי כדי לקבל משהו שלטעמי בהרבה יותר חשוב.
יגידו לכם המנטורים והמומחים להצלחה שזו אמירה של לוזרית. אבל אני לא מאמינה בזה, בעיקר בגלל שלמדתי על בשרי שיש דברים חשובים יותר.
כמו בריאות.
כמו להיות עם הילדים.
כמו משפחה.
כמו אהבה.
כמו חברים.
כמו עזרה לזולת.

במשך שנתיים סיכנתי והשקעתי הרבה בחלום הזה, כדי שאוכל להיות עם הילדים שלי, כדי שאוכל לעשות משהו שאני אוהבת וכדי לעזור לאנשים.

אלוהים בטח צוחק עליי למעלה.

שנתיים אני בונה ומתכוננת לחודש הזה.
-הוצאתי שני ספרים בארץ ולמדתי המון על שוק הספרים הישראלי. עשיתי דברים חכמים, הרבה פעמים טעיתי ושילמתי מחיר על בית הספר הזה.
-כל השנה האחרונה ישבתי בבית וכתבתי סדרה שנועדה לעורר השראה בקרב אנשים ולהראות להם שאפשר לשנות את החיים מקצה לקצה, עד כמה שזה קשה ומפחיד.
-הקמתי אתר אינטרנט מלא בתכנים שנועדו לעזור לאחרים.
-ויתרתי על דברים שמקובל לעשות כדי לשמור על אותנטיות.
-השקעתי הרבה בתרגום הספרים לאמזון.
-השקעתי הרבה בהפקה של הספרים האלה גם בארץ.
-הם אמורים סוף סוף לצאת לאור עכשיו.

אני שומעת אותו צוחק.

כל כך קל להתייאש. לפעמים אני שוקלת את מה שמונח על הכתפיים שלי ואני לא מבינה איך אני לא קורסת.
מה הייתי צריכה את זה?
אתם יודעים מה זה להיות סופרת, עצמאית וחד-הורית בימים האלה? התכוננתי שנתיים ליום הזה ועכשיו אין לי מושג מה יהיה.
אף אחד לא משלם לי דמי אבטלה.
אין לי שום בטחונות.
אני עובדת סביב השעון, כשמסביבי שלושה ילדים משועממים.
אני עושה הגהות, אני מחפשת פתרונות, מדברת עם בתי דפוס, חברות שליחויות כשבמקביל אני מחפשת מקום לגור בו כי בעוד שלושה חודשים אני צריכה לעזוב את הבית.

עצוב לי שכמוני יש כל כך הרבה. בעלי עסקים, יזמים צעירים שסיכנו הכול כדי להקים עסק, זוגות צעירים שהקימו בית ולקחו משכנתא, אנשים שבסך הכל מנסים להצליח.

שלמה מעוז, היועץ הפיננסי, התראיין בטלוויזיה לפני כמה ימים וקרא לכל העצמאיים בכיינים. לדעתו, המדינה צריכה לעזור עכשיו רק לשכירים ולא לעסקים.
בושה.

מזל שהתכוננתי.
מזל שהחיים הכינו אותי.
מזל שלמדתי לומר תודה על מה שיש.
מזל שלמדתי להעריך יותר את החוויות.
מזל שהספקתי לחגוג עם הבן שלי בר מצווה.
מזל שגידלתי שיריון.
מזל שלמדתי לחייך למרות הכול.
מזל שלמדתי שאלה החיים, משחק אינסופי שפעם מצליחים ופעם לומדים.
מזל שלמדתי שהצלחה זה לא לוותר.

ועד כמה שכל כך קל להתייאש, הספרים יצאו לאור בעוד מספר ימים, כמתוכנן.
אני אתן את המירב שבי.
ואתפלל לטוב. עבור כולנו.
סביר להניח שתראו פוסטים ממני, וכשזה יקרה תחייכו בשבילי ותדעו שיהיה בסדר.

שנהיה בריאים.