הלילה בו מתתי 8/9/2020

"אימא, אני לא מפחדת למות.
אני מפחדת למות ושהילדים שלי ישכחו מי הייתי.
אני מפחדת למות מבלי שעשיתי משהו משמעותי.
אני מפחדת למות מבלי שהרגשתי."

זה פחות או יותר מה שאמרתי לאמא שלי בלילה שנודע לי שאני חולה. היא שכבה לצידי במיטה, נטלי הייתה בת 11 חודשים וישנה במיטת התינוק שלה לידנו.
זה היה הרגע בו הבנתי שמי שהייתי ואיך שניהלתי את החיים שלי עד עכשיו - פשוט לא עבד עבורי.
הכל נמחק. כל ההשגים שלי. כל הדברים שצברתי.
רק דבר אחד הדהד לי בראש - מה שרציתי ולא עשיתי ומה שעשיתי היה מאוחר מידי.
כמעט.

המלחמה שלי בסרטן הביאה אותי כמה פעמים לאשפוזים בבית החולים. עברתי ניתוח ארוך בו כרתו לי שליש מהמעי הגס.
במהלך הניתוח והאשפוז הארוך לאחריו נדבקתי בחיידק עמיד.
בכל טיפול כימותרפי, כשמערכת החיסון שלי קרסה, החיידק תקף וגרם לי להתמוטט בבית חולים.

במהלך האשפוז הרביעי, כשההורים שלי הלכו הביתה, הייתי בטוחה שהלילה זה הלילה. 

הלילה הזה אני עומדת למות.

החום שלי היה גבוה, המעי שלי היה מוגדל על סף התפוצצות, הקאתי ללא הפסקה והרגשתי מותשת.

שם, במיטת בית החולים, דיברתי עם אלוהים.

אמרתי לו ככה:

"אם התכנון שלך הוא שאני אמות, אז קח אותי. אבל אם אתה מוכן לתת לי הזדמנות שנייה, אני יודעת מה אני צריכה לעשות. למדתי את הלקח."
הסתובבתי על הבטן, מחוברת לכל הצינורות שהזרימו לגופי תרופות שונות, הרפתי ונרדמתי.

בלילה הזה מתתי.

ובלילה הזה נולדתי מחדש.

כשקמתי בבוקר, הייתי ללא חום, מלאה באנרגיות, עם תיאבון וכוחות שלא הבנתי מאיפה הם הגיעו.
בבוקר הייתה לי תקווה.

זו הייתה הפעם האחרונה שלי בבית החולים. 

מאותו הרגע התחלתי לפרק כל דבר שלא עשה לי טוב בחיים הקודמים שלי.
ואחרי שסיימתי לפרק, התחלתי לבנות.
היום אני מעזה ועושה מה שאני רוצה, למרות שאני מפחדת. אני לא נותנת לפחד לעצור אותי.
אני מסתכלת לו בעיניים.
אני יודעת שהוא כאן כדי להגן עליי, שריד גופני אבולוציוני.
אני יודעת שבכל פעם שאני אגיע לקצה הוא יתעורר ויצעק לי לעצור.

אבל אני לא אעצור.
אני אקפוץ.
ואני אעוף.
וגם אם אני אפול, אני אדע שאני יודעת לקום.
ואני אמצא את הדרך לעלות שוב למעלה.
אני מאמינה בעצמי.

אני חופשייה.