צעדים קטנים עכשיו במקום מטרות גדולות מחר 24/5/2020

אז עשינו צעד ראשון. מה עכשיו?

או במילים אחרות, למה למרות שאנחנו רוצים משהו ולמרות שעשינו את הצעד הראשון, אנחנו לא מצליחים להשיג אותו?

אחת הסיבות היא שאנחנו מסתכלים על פסגת ההר במקום להסתכל רק על הצעד הקטן שאנחנו יכולים לעשות עכשיו. אני יודעת... אני מדברת על הצעד הזה כבר הרבה זמן.
אני כותבת על הצעד הראשון ומייד מרגישה את הסתירה בין האמירה הזאת לבין מה שחונכתי לפיו. תסתכלי קדימה, תראי את ההר, תציבי מטרות, כי אם את לא יודעת לאן את רוצה להגיע אז איך תגיעי? את צריכה לחלום על מה שאת רוצה, לראות אותו, לתכנן אותו.
אבל זוכרים שאמרתי שכבר כמה שנים אני מתכנתת את הראש שלי מחדש? כנראה שאם התכנון לטווח ארוך לא עבד עד עכשיו, אז אולי הוא לא בהכרח הדבר הנכון עבורי. אולי כדאי לחשוב על דרך אחרת שתתאים לי?
אני מסתכלת על כל הדברים שכן השגתי והם כולם נבנו מיעדים קצרי טווח. 

לפני הרבה שנים התחלתי לעבוד בחברת ייעוץ כי הייתי צריכה משכורת. אני חושבת שאם הייתי מגדירה את המטרה להפוך להיות סמנכ"לית או שותפה הייתי נכשלת כי התקופה הראשונה בעבודה הייתה מאוד קשה - דדליינים, לחץ, עבודת שטח, שעות ארוכות, לימוד של דברים חדשים ובוס בלתי אפשרי פרפקציוניסט ברמה מייאשת. אבל אז הגדרתי יעד - להחזיק מעמד כמה חודשים, רק עד שאוכל לחפש משהו אחר. מה שקרה הוא שבגלל יעדים קטנים ששמתי לעצמי החזקתי מעמד כמעט עשור.

דוגמא נוספת שמדברת כמעט אל כולם - דיאטה. מאז שנולדו לי הילדים היה לי מאוד קשה לחזור למשקל שלפני הלידות. כמה וכמה פעמים הצבתי לעצמי מטרה לרדת חמישה ק"ג וכדי לעשות את זה אמרתי לעצמי שאני צריכה להפסיק לאכול ולעשות פעילות ספורטיבית כלשהי. כמובן שאף פעם לא הצלחתי להוריד את המשקל העודף. כולם יודעים שלא יורדים במשקל בלילה, זו לא פעולה חד-פעמית שמבטיחה ניסים ונפלאות, זו עבודה יומיומית מתמשכת שכוללת וויתורים. וכשבאמצע התהליך הזה עומד בפנינו בורקס גבינה חם או עוגת גבינה מתוקה וגבוהה אנחנו מתחילים לשקול את ההנאה באכילה שלהם כאן ועכשיו לעומת משהו שאולי נקבל בעוד חצי שנה.

הכאן, הקל ועכשיו מנצח ברוב המקרים את המרוחק, הקשה והמחר.

ואז הגיעה חופשה משפחתית באילת וראיתי את עצמי בתמונות שבעלי לשעבר צילם באחד הימים ולא יכולתי להסתכל על עצמי. כבר ידעתי שאין טעם לומר שאני צריכה לרדת חמישה ק"ג וידעתי שאני צריכה למצוא דרך אחרת. לא חקרתי ולא קראתי, פשוט ישבתי בחדר האוכל וחשבתי על איזה אוכל יהיה לי הכי קל לוותר? הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה הקמח. אמרתי לעצמי שאני אנסה לוותר על הבורקסים בארוחת הבוקר ובאמת וויתרתי על המאפים ולא הייתי רעבה. גם למחרת.

הצלחתי להעביר את כל החופשה ללא מאפים.

ואז החלטתי להוריד את הקמח מהתפריט, למעט 2-3 פרוסות לחם ביום ופיצה אחת לחודש. חוץ מזה אכלתי הכל כרגיל. הגדרתי יעד חדש להחזיק מעמד חודש אחד עם הוויתור הבודד הזה. זו הייתה פעם ראשונה שלא הגדרתי יעד של ירידה במשקל, הגדרתי תקופת ניסיון לחיים ללא קמח ורציתי לראות מה יקרה.

החודש לא היה קל, הייתי צריכה להתמודד עם הרבה פיתויים אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שזה רק לחודש.

מה שקרה בסוף החודש הזה היה מדהים.

הגוף שלי כנראה עבר גמילה מגלוטן. ריח של מאפים כבר לא עשה לי את זה ומעבר לכך התחלתי לראות שינוי בגוף שלי שעוד יותר חיזק אותי להמשיך. אפילו לא נשקלתי. זו הייתה שגרה חדשה, בה נמנעתי כמה שיכולתי מגלוטן.
אנשים העירו לי שרזיתי ולא ידעתי על מה הם מדברים, הרי לא עשיתי דיאטה.
רק אחרי חצי שנה כשראיתי שהבגדים פתאום גדולים עליי עליתי על משקל.
5 ק"ג פחות.
התיישבתי על המיטה בשוק. לא האמנתי.

בכל פעם שהצבתי לעצמי את היעד הזה של החמישה ק"ג לא הצלחתי, אבל דווקא כששיניתי דבר קטן בתזונה שלי מבלי לחשוב על המטרה בק"ג - הצלחתי.

זה לא נגמר ב-5 ק"ג.

הורדתי את השתייה המתוקה באמצע השבוע. הרשיתי לעצמי רק קצת בסוף שבוע.
עברו עוד חודשיים ועוד 2 ק"ג עפו להם.

 באותה חופשה באילת שקלתי 64 ק"ג.

אחרי שנה שקלתי 54 ק"ג.

אז למה כל הסיפור הזה? אולי כדי להסביר שלאחר שהפסקתי לראות את פסגת ההר, שהפסקתי לרצות להגיע אליה אלא התמקדתי בשינוי ובצעד קטן שאני יכולה לעמוד בו היום, מצאתי את עצמי מטפסת על ההר בכלל בלי לשים לב.

קצת כמו לרוץ 10 פעמים 100 מטר במקום לרוץ בבת אחת ק"מ שלם.

יכול להיות שזו הדרך לשנות? צעדים קטנים ובטוחים עכשיו ולא מטרות גדולות מחר?

נקודה למחשבה!