גלדיאטורים 14/9/2020

בכל יום, מתישהו, אני מתייאשת.

יש את הרגע הזה, שאני תופסת את הראש בין הידיים ושואלת את עצמי - למה?
למה אני עושה את זה לעצמי?

לפני שבועיים מישהי כתבה על אחד הספרים של ג'ק ורוזי שהייתי צריכה לעשות תחקיר רציני יותר ושאני לא מבינה כלום בשינויים.
תחקיר? על החיים שלי?
זה הרגיש כמו לשתף באומץ משהו שקרה לך, אבל מישהי מצביעה עלייך ואומרת לכולם שלדעתה זה לא באמת קרה.
רילי? עד להיכן הרוע וחוסר המחשבה יכולים להגיע?

היה את היום הזה שהספרים הגיעו מבית הדפוס פגומים. התחושה שאני מאכזבת את מי שהזמינו ומחכים לספרים או שאני צריכה לתקן את זה במקום לכתוב, גרמה לי לרצות להרים דגל לבן.

או שיש ימים שאני לא מוכרת מספיק ספרים. אני עומדת מול המראה ותוהה עם עצמי: אולי אני פשוט לא מעניינת? אולי הספרים שלי לא שווים את זה? למה אני צריכה להתעסק עם שיווק ולמכור את עצמי? איך אני יכולה לעשות גם וגם וגם? אז אולי כדאי שאפסיק?

יש ימים שאנשים מאכזבים אותי ושאני צריכה לעבוד על עצמי ולחזור להאמין בטוב. ובי.

יש ימים שאנשים מרמים אותי ואני צריכה לעבוד על עצמי לקבל גם את זה וללמוד מהטעויות שעשיתי.

ויש ימים שאני חושבת שאין לי סיכוי. כל כך הרבה ספרים יוצאים לאור, למה שיבחרו דווקא בשלי? למה שיזמינו ממני? למה בכלל נכנסתי לזה?

החיים של יוצרים בכלל ושל מי שמתעסק בכתיבה הם מאוד מאתגרים. אנחנו משקיעים הרבה מבלי לקבל איזו הבטחה, אין לנו משכורת בתחילת כל חודש, אנחנו חשופים לביקורות, שיכולות להרוס לנו הכל.
אנחנו לוקחים סיכונים ובוחרים בכל יום להיכנס אל הזירה ולהילחם על מה שאנחנו מאמינים בו.

אנחנו גלדיאטורים.

ולפחות פעם ביום אני חושבת להניח את החרב ולפרוש. 
כמה שקט יהיה לי אם אפרוש.

אז מה דפוק בי?
למה בכל פעם שאני רוצה להפסיק, אני מסתכלת הצידה, אל המחשב ושומעת אותו קורא לי?
אין יום שעובר מבלי שיעופו להן כמה אלפי מילים. סיפור קצר, ספר, רעיון, תרגום, עבודה כלכלית או פוסט כזה.
זה גדול ממני. 
הכתיבה בוערת בתוכי. גחלים, גיצים, להבה ואש גדולה.

יש אנשים רבים שמאמינים בי.
יש מי שצועד לצידי כבר דרך ארוכה.
יש חברים חדשים שרכשתי.
קוראים שכותבים לי ומאמינים בי.
ונשמות טובות שמזכירות לי שוב ושוב,
למה אני עושה את מה שאני עושה.

וככה,

בכל יום, מתישהו, אני מתייאשת.

ובכל יום אני פשוט ממשיכה.

בתמונה: אני, גלדיאטורית בווגאס, שנת 1996